The Stone Roses - The Stone Roses

כתב: Moti Kupfer

תאריך הוצאה - 02.05.1989

כשאיאן בראון שר ברצינות תהומית "I Am the Resurrection" יש מצב שהוא חשב עליו ועל "הסטון רוזס" כמושיעים של המוזיקה במנצ'סטר בפרט, ובאנגליה בכלל.

איאן בראון וג'ון סקוייר גרו באותו הרחוב והכירו אחד את השני מגיל 4-5, יחדיו הם הקימו את "הסטון רוזס" בשנת 1983, את שמו של ההרכב הביא גיטריסט ההרכב ג'ון סקוייר משילוב בין שני מילים שמייצרות ניגוד, אבן וורד.

למעט בראון וסקוייר מקימי ה"סטון רוזס", ההרכב עבר טלטלות בשנותיו הראשונות, ואלן רן מתופף הלהקה הצטרף כעבור שנה (84), כשהבסיסט גארי "מאני" מאנפילד חזר לשורותיה של הלהקה ביוני 87 לאחר שניגן בהרכב "Waterfront" שקדם ל"סטון רוזס".

אז התוצר הראשוני שלהם היה במחוזות הPאנק, אבל מהר מאוד התברר ש"הסטון רוזס" באו להרים את מנצ'סטר מהמחשבות האפורות, מהדכדוך הקיומי, הם ממש לא התכוונו להמשיך את דרכם של "הסמיתס" ו"ג'וי דיוויז'ן", אלא היו הרבה יותר בכיוון של ממשיכת דרכה "ניו אורדר", יותר קצב, פחות עצב, מה שהביא לאחר דרך חתחתים לאלבום הבכורה המכונן שיצא ב- 02.05.1989.

החיבור בין "ניו אורדר" ל"סטון רוזס" היה הרבה יותר מרעיוני, היה כמובן את הרקע המשותף במועדון ההאסיינדה במנצ'סטר ופיטר הוק בסיסט ניו אורדר שהפיק ל"סטון רוזס" את השיר "Elephant Stone" יחד עם ג'ון לקי (הפיק את "פינק פלויד", ובהמשך את "רדיוהד").

אבל הם בעיקר העבירו את מנצ'סטר, עיר המפעלים הקודרת, מצבעים אפורים לשלל צבעים שמחים, וסגנונות מוזיקליים רקידים שכללו פסיכדליה מהסיקסטיז לצד מקצבים גרוביים, גיטרות סטייל להקות השוגייז, ורוק-דאנס או במילים אחרות מדצ'סטר.

 כדי להבין את כל התרבות המוזיקלית שהתרחשה במנצ'סטר, צריך לשים זום על טוני ווילסון, הוא נולד בפברואר 1950, לאחר סיום לימודיו באוניברסיטת קיימברידג' החל לעבוד ככתב חדשות מתלמד ב- ITN וכעבור שנתיים (73) התקדם לעמדת המגיש של תוכנית התרבות, המוזיקה והאירועים ב- "Granada Television" בשם "So It Goes".

.

במהלך הסבנטיז והאייטיז המשיך ווילסון להגיש מגוון תוכניות בערוץ, אבל הופעה אחת של ה"סקס פיסטולז" בשנת 1976 הנביטה אצלו רעיון חדש.

ווילסון, שלא אהב מאוד את סצנת המוזיקה של אמצע שנות ה-70, שנשלטה על ידי ז'אנרים כמו דיסקו, רוק מתקדם, וארינה רוק, ראה בהופעה ההיא סוג של התגלות שהביאה לכך שפתח בשנת 1978 את חברת התקליטים "פקטורי", בה החתים אומנים שהכתיבו בהמשך את הסאונד במנצ'סטר, "ג'וי דיוייז'ן", "A Certain Ratio", ו"דורותי קאלם". כעבור ארבע שנים פתח ווילסון את מועדון ה"האסיינדה" שהפך מאמצע האייטיז למקום שקובע מה ינוגן במנצ'סטר.

זה התחיל בקידום ההאוס, והרוק המשולב עם הדאנס דרך להקות מדצ'סטר, אחת מהן היתה ה"סטון רוזס". נכון, הרקע של ה"רוזס" הוא בכלל מהPאנק, אבל איפה שהוא לקראת סוף האייטיז כשהם התחברו ל"ניו אורדר" ולמועדון ה"האסיינדה", "הסטון רוזס" היו בין מובילי סצינת המדצ'סטר, יחד עם ה"האפי מאנדייז", "אינספיירל קארפטס", ו"השרלטנז", ועוד להקות שהגיעו בעקבותיהן.

"הסטון רוזס" צמחו אומנם מהPאנק, אבל הם ידעו לאזן את עצמם עם הרבה שמחת חיים דרך השפעות של פסיכדליית סיקסטיז, וסאונד עם גרוב שהביאו כתוצאה מהשפעת מוזיקת האר אנד בי בסאונד שלהם

כמו שניתן לשמוע בשיר "Fools Gold" ששאב השראה מ- "Funky Drummer" של ג'יימס בראון ומזמר Fהאנק בובי בירד.

ההתחלה היתה רצופה תקלות ה"סטון" רוזס אומנם הופיעו במועדון ה"האסיינדה", אבל נחשבו לאאוטסיידרים מכל החבורה שם בשל כך שלא היו חתומים בלייבל "פקטורי" של טוני ווילסון, אף אחד לא רצה להחתים אותם.

לכשחתמו בסוף זה קרה בחברת תקליטים קטנה בשם "סילברטון" על חוזה הזוי שבו נאמר שהם לא יקבלו אגורה מ- 30,000 האלבומים הראשונים שהם ימכרו, חוזה שסיבך אותם משפטית, וגרם להם לאחר את הרכבת

האלבום הבא שלהם "Second Coming" יצא רק כעבור חמש שנים, שאחריו הלהקה התפרקה.

אבל לא הכל הלך קשה ולפעמים דווקא מתוך הקושי הזה נוצרה יצירה כה מרשימה. המפיק של האלבום ג'ון לקי, שכאמור השלים את הפקת השיר "Elephant Stone", לא היה האופציה הראשונה של "הסטון רוזס" כמפיק, אבל ברגע שהוא נבחר, הבינו איאן בראון, וחבריו שהם בחרו בחוכמה. לקי היה הכח המאזן שהביא עימו את כל הנסיון והחוכמה מעבודתו באולפן לצד אומנים גדולים כמו ג'ורג' האריסון, פול מקרטני, "פינק פלויד", ולהקות פאנק ופוסט Pאנק כמו "הסקידס", "סימפל מיינדס", "מגזין" ו- "XTC". לקי שילב בין סאונד חם מציוד אולפנים ישן שהוא הביא לבין ההווה, יצר אלבום רוק/דאנס פסיכדלי סיקסטיזי ומלא גרוב.

השיר "Sally Cinnamon" היה אחד המוקדמים של הךהקה ולא נכנס לאלבום הבכורה, מילות השיר מספרות על בחור שחוטף פתק שהיה מונח בתוך מעיל, בפתק הוא קורא על סיפור אהבה.

העניין הוא שהשיר הזה לא היה אמור להכנס בכלל לאלבום, אחרי שה"רוזס" הקליטו אותו הם די וויתרו עליו, רק שהמנהל לשעבר שלהם פול בירץ' חשב אחרת ושחרר אותו כסינגל בלי לשאול אותם, ה"סטון רוזס" שכעסו עליו נורא החליטו לנקום.

הם הגיעו למשרדו של בירץ' שהיה ממוקם בתוך ביתו, דפקו בדלת, נכנסו ושפכו דליים בכל מיני צבעים על הקירות ועל מנהלם לשעבר.

לפני שעזבו את המקום, דאג איאן בראון לפנק את המרצדס של בירץ' באבן לתוך השמשה, בהמשך הם חטפו עונש מבית המשפט, אבל המסר עבר היטב, אל תתעסקו איתנו!

הלהיט הכי גדול של "הסטון רוזס" "Made of Stone" הוא שיר על האדם החזק מול האתגרים שהחיים מציבים מולו, אני קורא לזה, אין יאוש בעולם כלל.

ה"סטון רוזס" שהיו אנטי ממסדיים לא מתעלמים מביקורת בשיריהם על הממשלה, ועל בית המלוכה כמו בשיר הקצרצר בו מוזכרת המלכה אליזבת' "Elizabeth My Dear" שהוא רפרנס מוזיקלי ל- "Scarborough Fair" של סיימון וגרפונקל.

את השיר "Bye Bye Badman" כתבו סקוייר ובראון על הפגנות הסטודנטים בפריז 1968, מנקודת מבטו של מפגין ששר במחאה מול השוטר. ההפגנה התלקחה והתוצאות הקשות הניבו 2 הרוגים וכמעט 900 פצועים בפרעות.

השיר "I Am the Resurrection" הוא שיר על השתחררות ממערכת יחסים מעיקה המילים מתארות תחושות של חוסר אונים כעס וצורך דחוף להתרחק מהאדם האחר, כאשר הדרך האמיתית היחידה להשתחרר היא לעזוב את מערכת היחסים, עד כמה שזה כואב.

חוקר התנ"ך ג'יימס קרוסלי טוען שהשיר מתפקד בחלקו כ"סיפור של אלוהים ובני ישראל, והיחסים ביניהם". המנגינה של השיר החלה בכלל כבדיחה, כאשר גארי "מני" מונפילד ניגן את הריף של פול מקרטני בשיר "Taxman" של "הביטלס" לאחור, תוך כדי ההכנה להקלטות, והחברים ביקשו ממנו שימשיך.

הבחירה בו כשיר הנועל היא לא מקרית, בשל הקצב המטורף שלו הוא היה נועל במקרים רבים את ההופעות המטורפות של ה"סטון רוזס" כשהוא מטעין את הקהל עוד יותר, כאשר איאן בראון מכריז על עצמו כמעין המשיח החדש של המוזיקה הבריטית הגוועת.

באחד מההופעות הללו נכח גם בחור צעיר בשם ליאם גלאגר שיצא נפעם והבין שהייעוד שלו הוא להיות מוזיקאי שלא לאמר רוקסטאר כמו איאן בראון. כמה שנים מאוחר יותר הוא גם יהפוך לכזה עם להקת "אואזיס".

את עטיפת האלבום עיצב הגיטריסט ג'ון סקוייר בהשראת אותה הפגנת סטודנטים מדוברת בפריז בשנת 1968, הפגנה שבה השתמשה המשטרה השמשה נגד המפגינים בגז מדמיע. כדי להגן על עצמם השתמשו הסטודנטים

בלימונים כתרופת נגד. סקוייר עיצב את העטיפה בלימונים ודגל צרפת, בהשראת אותה הפגנה, וגם כמחווה לצייר האמריקאי ג'קסון פולוק אותו הוא העריך.

להאזנה: Spotify, Apple Music

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל

אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר