מה עושה אומן שרואה את המציאות המוזיקלית הולכת ומשתנה לנגד עיניו? אם תשאלו את Matt Johnson, הכח המניע מאחורי "The The" והחבר הקבוע היחיד בה, הוא יענה לכם: "ממציא את עצמו מחדש".
ב- 25 לינואר 1993 שחררה "The The" את אלבום האולפן הרביעי שלה "Dusk" והשלימה את המהפך המוזיקלי שלה מהסינת'-פופ של שנות ה- 80 לאלטרנטיב של שנות ה- 90.
לקראת סוף שנות ה- 80, מבין Matt Johnson שהגישה שנקט בעשור האחרון פשוט לא עובדת יותר. הוא קלט שאם ימשיך בקו של אלבומי הניו ווייב והדאנס-פופ המצויינים, "Soul Mining" ו- "Infected", זו פשוט תהיה התאבדות מסחרית. הוא מסתכל ימינה, פונה שמאלה ורואה לנגד עיניו את האלטרנטיב מרים ראש, הוא רואה כיצד הגיטרות מחליפות את המקלדות ואיך התופים תופסים את מקומם של הסמפלרים והסיקוונסרים. הוא מבין שבנוף המוזיקלי הקיים אין עוד מקום להרכבים של איש אחד ושהקהל דורש בסופו של דבר גם לראות להקה שמנגנת על הבמה את השירים שהיא מקליטה באולפן. בקיצור, ג'ונסון הבין שהוא חייב לשנות גישה ולייצר משהו מופשט וגולמי, משהו שונה בתכלית מהחומרים המוקדמים של שנות ה-80 שלו, עם דגש על פורמט רוק בסיסי של גיטרה/בס/תופים.
אז מה מאט עושה? הוא מתחיל לבנות להקה. הוא מביא את Johnny Marr, הגיטריסט לשעבר של "The Smiths", אותו הוא הכיר מאז תחילת שנות ה-80. מאט ניסה בזמנו לפתות אותו להצטרף לגרסה מוקדמת של "The The", אבל זה לא צלח כי Marr בחר לייסד את "The Smiths", שבינתיים התפרקה ואפשרה את האיחוד המרגש בין שני החברים. ג'ונסון מצרף גם את נגן הבס James Eller ואת המתופף David Palmer והוא אפילו מנסה לגייס את הקלידן Steve Hogarth שניגן באלבום "Infected", אבל מגלה כי איחר קצת את המועד, שכן הוגארת' כבר הצטרף ללהקת "Marillion", במקומו של Fish.
יחד עם ההרכב הזה נכנס ג'ונסון לאולפן ומשחרר בשנת 1989 את "Mind Bomb", האלבום הכי שאפתני שלו עד אותה עת והראשון שהקליט בליווי להקה מלאה. אין ספק שבאלבום הזה הלך ג'ונסון כברת דרך מהדאנס-פופ של האלבומים הקודמים, אבל המהפך המוזיקלי שלו יושלם רק עם "Dusk".
(Photo: uncut.co.uk)
אם "Mind Bomb" התפרש אצל הקהל והמבקרים כסטייה זמנית והתנסות חד-פעמית, הרי שעם "Dusk" ג'ונסון זכה כבר ל"תעודת הכשר" ולחיבוק של קהילת האלטרנטיב.
ג'ונסון בוחר להמשיך עם אותו הרכב שליווה אותו באלבום הקודם ובסיבוב ההופעות שנועד לקדם אותו ומייצר פה את אחת הפנינות הקסומות של שנות ה- 90, תערובת מוזיקלית ייחודית המשלבת אלטרנטיב, רוק, פופ, בלוז, גוספל ועוד.
כל שיר באלבום הזה צבוע בצבע אחר של אווירה וסגנון. התחושה המתקבלת בהאזנה ל- "Dusk" מרגישה כמו טיול בחבל ארץ לא מוכר, בו הנוף הבתולי והמתחלף לא מפסיק לרגש ולהפתיע אותך.
המסע שלנו מתחיל לאור "דמדומים" עם "True Happiness This Way Lies" ונאום הצהרת הכוונות של ג'ונסון, אשר מנסה לזקק לנו בכמה משפטים את עצם המהות של "האני מאמין" שלו. עוד לפני שקטר הרכבת מניע, משיב אותנו Matt Johnson לשיחת "פנינו לאן". בשילוב בין הטפה ודקלום מלא פאתוס, מסביר לנו ג'ונסון ש"החופש האמיתי היחיד הוא החופש ממשאלות הלב". למה? כי בכל פעם שאנחנו משיגים את מה שאנחנו רוצים, במקום לעצור לרגע וליהנות ממה שהשגנו, אנחנו מיד מפנים את תשומת הלב שלנו לריגוש הבא.
נהג הקטר מחמם מנועים לקראת נסיעה וברקע מלווה אותנו "Love Is Stronger than Death", אחד השירים היפים והמרגשים בכל הרפרטואר של ג'ונסון. שיר שנכתב בעקבות מותו הפתאומי של אחיו הצעיר Eugene, באמצע סיבוב ההופעות של "Mind Bomb" בשנת 1989. לצלילי האורגן הנוגה והאקוסטית של Johnny Marr, מאט מעביר לנו מסר חיובי של "אהבה" – אהבת חינם אינה תלויה בדבר. אהבה שעוצמתה חזקה יותר המוות. Matt Johnson מצא תרפיה בתהליך הכתיבה שסייע לו להתגבר על מותו של אחיו והשירה הנסדקת והמרגשת שלו משקפת את יכולתה של האהבה לפרוח בצל התמותה. כותרת השיר מגיעה מהשיר הכי גדול שנכתב אי פעם. שיר מלא סודות, רמזים וקדושה. "שיר השירים" אותו כתב שלמה המלך. הפסוק שממנו נטל ג'ונסון השראה הינו: "שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל-לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל-זְרוֹעֶךָ כִּי-עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה". שהתרגום שלו לאנגלית "For love is strong as death".
צלילי המפוחית של Johnny Mar אשר פותח את "Dogs of Lust" נשמעים כמו אדי הקיטור שעוברים דרך ארובת הקטר. Matt Johnson מודיע לנו ש"החום עולה לאט...", המסיק מוסיף פחם לדוד, הקטר נושף, נושף ומחרחר והבוכנות מניעים את גלגלי הרכבת לצלילי המונוטוניים של הגיטרה של של Johnny Mar, אשר ההשפעה שלו על סגנונו של האלבום מורגשת במיוחד בקטע המצוין הזה. השיר הבלוזי והמהפנט הזה זכה לרוטציה ב- MTV. שיר "נוטף זיעה" ממש כמו הקטר השמן והלוהט, בו ג'ונסון מצליח לתרגם לנו בהצלחה רבה את האופי הטוטאלי של "התשוקה".
המסע המגוון והצבעוני נמשך עם פסנתרי ההונקי טונק של "This is the Night" - בלדת פסנתר סלונית" שמשמשת כמנהרה חשוכה דרכה דוהרת רכבת הקיטור שלנו לקראת האור הזוהר והבוהק של "Slow Emotion Replay" - יופי טהור ומזוקק ואולי השיר המפורסם ביותר של הלהקה. בית ספר לנגינת מפוחית של Johnny Mar, עם מקצב מקפיץ ולחן מתקתק וקליט, אשר לעיתים נשמע מנוגד לליריקה הרצינית שלו, עם מילים כמו "אל תשאל אותי על מלחמה, דת או אלוהים, אהבה, מין או מוות...".
הנוף ממשיך להתחלף לנו לאורך המסע עם "Helpline Operator" שצלילי החצוצרה והכינורות שפותחים אותו נשמעים לנו כמו חריקת גלגלי הרכבת על הפסים, אבל אז מגיע לו ליין הגיטרה של Johnny Mar ושוב מגביר את הקצב, כאשר הבס הפועם של James Eller והתיפוף היציב של David Palmer שומרים שהרכבת לא תסטה מהמסילה.
אנחנו מאיצים את הקצב עם "Sodium Light Baby". הפעם, Johnny Marr מגייס את אפקט ה- Wah-Wah ההנדריקסי כדי לדחוף את הרכבת הכבדה הזו במעלה ההר וג'ונסון דואג להסביר לנו ש"זו ההרגשה הכי מוזרה שהייתה לו אי פעם"...
השליש האחרון של האלבום שקט יותר. כאילו מותאם ללוות אותנו בשלבים האחרונים של המסע באווירת "אמביאנט" כמעט מהפנטת. קטר הרכבת העייף מאט את הדהירה שלו עם "Lung Shadows" שנשמע לנו כמעט כמו קטע מאלבום של "7 Zero", הוא מתקרב לעצירה לצלילי החצוצרה הנוגה של "Bluer Than Midnight" ואז... הדלתות נפתחות בתחנה הסופית והתמונה האחרונה שנגלית לעיננו היא של "Lonely Planet". "הכוכב הבודד" הזה מותיר אותנו עם מסר חזק ו"ירוק" שמסכם לנו את המסע: "If you can't change the world. Change yourself"...
להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט