The Velvet Underground - Loaded
ב- 15 בנובמבר 1970 שוחרר "Loaded", אלבום האולפן הרביעי של להקת "The Velvet Underground".
הסיפור של "Loaded" הוא אחד הפרדוקסים המרתקים והאירוניים ביותר בתולדות הרוקנרול. להקה שבנתה את שמה המיתולוגי במרתפים האפלים של ניו יורק תחת חסותו של Andy Warhol, ושחררה שלושה אלבומים מהפכניים שתיעדו התמכרויות, ניכור אורבני, סאדו-מזוכיזם ורעש אוונגרדי לבן ללא פשרות מסחריות, מצאה את עצמה באביב של שנת 1970 עם הגב אל הקיר. לאחר שחברת התקליטים הקודמת שלה איבדה סבלנות מהמכירות הדלות ומהתדמית המסוכנת של ההרכב, הלהקה הוחתמה בלייבל "Cotillion Records", חברת בת של אימפריית המוזיקה "Atlantic Records". נשיא החברה האגדי Ahmet Ertegun הציב בפני המנהל האישי של הלהקה Steve Sesnick ובפני הכותב והסולן Lou Reed תנאי חד וברור, בלי שירים על סמים, בלי מלחמות פידבק צורמות ובלי אוונגרד ניסיוני, אלא אלבום שיהיה, כפי שניסח זאת ארטגון, עמוס בלהיטים.
מתוך הדרישה המסחרית הזו נולד שם האלבום "Loaded", משחק מילים כפול, ציני וממזרי הטיפוסי כל כך להומור היבש של ריד. מצד אחד קריצה ישירה לדרישת חברת התקליטים לאלבום טעון בלהיטי רדיו פוטנציאליים, ומצד שני שימוש בסלנג הרחוב הניו יורקי לתיאור אדם המסומם עד קצה גבול היכולת. אלא שמאחורי החיוך הממזרי והצליל המלוטש, החם והנגיש ביותר שהלהקה הקליטה מעודה, הסתתרה דרמה אנושית ואמנותית של הרכב המתפרק מבפנים תוך כדי תנועה.
הסדקים בהרכב החלו להעמיק עוד בסוף שנת 1968, כאשר ריד דחק החוצה את שותפו המייסד והמוח האוונגרדי John Cale, והחליף אותו בנגן הבס והקלידים הצעיר והמוכשר Doug Yule. אם באלבום השלישי של הלהקה משנת 1969 שימש יול ככוח מאזן ורגוע, הרי שבסשנים של "Loaded", שהתקיימו בין אפריל לאוגוסט 1970 באולפני "Atlantic Recording Studios" בניו יורק תחת הפקתם של Geoff Haslam ו-Shel Kagan, הפך יול לדמות הדומיננטית ביותר באולפן לצד ריד. המנהל ססניק דחף את יול לקדמת הבמה ועודד אותו לקחת חלק מרכזי בשירה, בעיבודים ובנגינה על בס, קלידים, גיטרה מובילה ותופים, מהלך שייצר מחנאות שקטה ומתיחות בלתי פוסקת בתוך חדר ההקלטות.
תחושת הזרות באולפן התעצמה בעקבות חסרונה של המתופפת המקורית והלב הפועם של הלהקה Moe Tucker, שנאלצה לצאת לחופשת לידה עם תחילת ההקלטות. אף שטאקר קיבלה קרדיט רשמי על עטיפת האלבום, היא לא ניגנה ולו תו אחד בגרסה הסופית של "Loaded". את מקומה מאחורי מערכת התופים מילאו יול עצמו, טכנאי ההקלטות של האולפן Adrian Barber, מתופף האולפן Tommy Castanaro ואחיו הצעיר של דאג, המתופף התיכוניסט Billy Yule, שהוזעק מבוסטון כדי לתופף באולפן ובהופעות הקיץ הסוערות במועדון "Max's Kansas City". במקביל, הגיטריסט המייסד Sterling Morrison חש מבודד וממורמר יותר מאי פעם. מוריסון, שעדיין נטר טינה לריד על הדחתו של קייל ובמקביל השלים באותם חודשים את לימודי התואר הראשון שלו בספרות אנגלית, שמר על שתיקה רועמת מול ריד במשך שבועות ארוכים, והשניים תקשרו כמעט אך ורק דרך הגיטרות שלהם.
ובכל זאת, מתוך הסיר המבעבע של תסכול, תשישות פיזית וניכור אישי, יצר ריד את מפגן כתיבת השירים המבריק, המזוקק והמשפיע ביותר בקריירה שלו. במקום להתמרד מול דרישת חברת התקליטים, החליט ריד להוכיח לעולם המוזיקה שהוא מסוגל לכתוב שירי פופ ורוק מושלמים מתוך שינה, אך לטעון אותם בחתרנות שקטה, אירוניה דקה ורגש אנושי חשוף. האלבום נפתח עם השיר "Who Loves the Sun", פסטורליית פופ שמשית לכאורה עם הרמוניות קוליות עשירות בסגנון החוף המערבי ושירה ראשית מתוקה של יול. אלא שמתחת למעטפת הבהירה והקליטה מסתתר טקסט מריר ומנוכר של ריד, שלועג לאופטימיות הנאיבית של דור הפרחים ולשיר "Here Comes the Sun" של להקת "The Beatles", ותוהה למי בכלל אכפת מהשמש ומהגשם אחרי שלבך נשבר.
מיד אחריו מגיע אחד מרגעי השיא המוחלטים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק, השיר "Sweet Jane". עם ריף גיטרות אקוסטיות וחשמליות בן שלושה אקורדים שהפך לאבן יסוד נצחית, ברא ריד המנון רחוב ניו יורקי נצחי שבו הוא מציב מראה מול הבורגנות השמרנית של ג'ק הבנקאי וג'יין הפקידה, אך עושה זאת ללא שנאה או התנשאות, אלא מתוך חמלה אנושית נדירה ואמונה כי כל מי שאי פעם היה לו לב לא יסתובב וישבור אותו. השיר הבא, "Rock & Roll", ממשיך את התנופה האדירה עם סיפורה האוטוביוגרפי של ג'ני בת החמש, שמוצאת גאולה מהריקנות הקיומית של הפרברים ברגע שבו היא מדליקה תחנת רדיו ניו יורקית וחייה ניצלים בזכות הרוקנרול. הנגינה המשוחררת, המעברים המהפנטים והסולואים החדים הופכים את השיר למניפסט האולטימטיבי על כוחה המרפא והמשחרר של המוזיקה.
המשך הצד הראשון שומר על תנופה קצבית ואנרגטית עם השיר "Cool It Down", רצועת רוקנרול בלוזית, חדה ומחוספסת שנשענת על ריף קלידים וגיטרה מדבק, ועם הבלדה הקולנועית המרהיבה "New Age". בשיר זה, שאותו מבצע יול בקול חם ורגיש, משרטט ריד דיאלוג הוליוודי דקדנטי בין מעריץ צעיר לבין כוכבת קולנוע דועכת ומבוגרת, המשוועת להתחלה חדשה בעולם שבו הזוהר כבר התפוגג.
הצד השני של התקליט נפתח במתקפת גיטרות שורשית וגולמית בשיר "Head Held High", שבו ריד מפגין שירה תיאטרלית ופרועה לצד תיפוף כבד וריפים חותכים, וממשיך אל השיר "Lonesome Cowboy Bill", מחווה קצבית וקופצנית לתרבות הקאנטרי-רוק ששטפה אז את אמריקה, עם קריצה אירונית של ילד רחוב ניו יורקי החולם על מרחבי המערב. אחריו מגיעה פנינת הדו-וופ והסול המרגשת "I Found a Reason", שיר אהבה אינטימי ופגיע המבוסס על הרמוניות קוליות עוטפות ודיקלום פואטי מהפנט של ריד, ומיד אחריו השיר "Train Round the Bend", קטע רוק בלוזי מונע גיטרות שבו ריד מצהיר בחיוך אירוני כי הוא נער עירוני שברח מהכפר הרועש בחזרה אל השקט של מנהטן.
את האלבום חותמת יצירת המופת בת שבע הדקות "Oh! Sweet Nuthin'", אחת הפסגות הרגשיות והמוזיקליות הגבוהות ביותר בקטלוג של הלהקה. השיר, שנבנה סביב מהלך אקורדים איטי, מלנכולי ומהפנט בהובלת שירתו הסדוקה והכנה של יול, מתאר בחמלה עמוקה דמויות שוליים אבודות שנותרו בידיים ריקות מול החיים, ומתפתח לסולו גיטרה ארוך, בוכה ומרטיט שנמשך דקות ארוכות ונועל את האלבום, ואת פרק הזהב של הלהקה, בתחושת קתרזיס מצמררת.
אלא שריד עצמו לא נשאר כדי לחזות בצאת האלבום. ב- 23 באוגוסט 1970, כשהוא מותש פיזית ונפשית משנים של מאבקים פנימיים, קול שנגמר מלילות ארוכים במועדונים ותחושה שהניהול של ססניק והשליטה של יול דחקו אותו מהלהקה שהוא עצמו הקים, עלה ריד לבמה במועדון "Max's Kansas City" להופעה אחרונה בהחלט, עזב את ההרכב וחזר לבית הוריו בלונג איילנד כדי לעבוד ככתבנית במשרד ראיית החשבון של אביו. גודל האכזבה של ריד הוכפל כאשר גילה עם צאת האלבום בנובמבר כי יול והמפיקים ערכו מחדש את המיקסים הסופיים בלעדיו, שינו את סדר השירים וקיצצו חלקים שלמים מתוך היצירות שלו כדי להתאים אותן לפורמט רדיופוני קצר, ובכלל זה חיתוך הגשר השמימי המפורסם של השיר "Sweet Jane", פתיחת הגיטרות של השיר "Rock & Roll" ובית שלם מתוך השיר "New Age", חלקים שהושבו למקומם הראוי רק עשרות שנים מאוחר יותר במהדורות ההרחבה ההיסטוריות משנת 1995 ומשנת 2015.
למרות עטיפת האמנות האייקונית שעיצב האמן הפולני Stanislaw Zagorski, שצייר ענן ורוד מסתורי המיתמר מתוך תחנת רכבת תחתית בניו יורק, ולמרות שהכיל את אוסף השירים הנגיש והמבריק ביותר של הלהקה, "Loaded" כשל מסחרית בזמן אמת ולא הצליח להכניס ולו סינגל אחד אל מצעדי הפזמונים בארצות הברית. אך ההיסטוריה, כפי שקרה לכל אלבומי הרביעייה הניו יורקית, שכתבה את פסק הדין לחלוטין. בעשורים שחלפו הפך "Loaded" לאחד מאלבומי הרוק המשפיעים והאהובים ביותר בכל הזמנים, לגשר המושלם שהוביל את ריד אל תהילת הסולו של האלבום "Transformer", ולאבן הראשה שעליה נבנו הגלאם רוק, הפאנק הניו יורקי והאינדי רוק המודרני. בתוך הכאוס של ההתפרקות, הצליחה "The Velvet Underground" להותיר אחריה מתנת פרידה מוארת, חדה ונצחית, אלבום שהוכיח כי גם כשהמחתרת לובשת חליפת פופ נוצצת, הלב שלה פועם בקצב המלוכלך, האמיתי והמציל של הרוקנרול.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות