Lou Reed - Transformer
ב- 8 בנובמבר 1972 יצא "Transformer", אלבום האולפן השני של Lou Reed.
אביב 1972 מצא את Lou Reed בצומת דרכים אמנותי ואישי קריטי. פחות משנתיים לאחר שנטש את להקת האם המיתולוגית שלו "The Velvet Underground" בשלהי שנת 1970 וחזר לבית הוריו בלונג איילנד, ניסה ריד להשיק קריירת סולו עם אלבום בכורה שנשא את שמו והוקלט בלונדון עם נגני אולפן מלהקת "Yes", בהם Steve Howe ו-Rick Wakeman. האלבום, שהורכב ברובו משירים גנוזים מתקופת הלהקה, כשל מסחרית והותיר את ריד מתוסכל וחסר כיוון, עד שהגיעה ההתערבות הגורלית של מעריצו הגדול ביותר מעבר לאוקיינוס, David Bowie. בואי, שבאותם ימים כבש את בריטניה בסערה בדמותו החייזרית של Ziggy Stardust, הצהיר בכל ראיון כי "The Velvet Underground" היא הלהקה החשובה ביותר בדורה, והציע להפיק עבור חברת "RCA Records" את אלבומו הבא של הגיבור המוזיקלי שלו.
לצורך המשימה גייס בואי את יד ימינו, הגיטריסט, הפסנתרן והמעבד הגאון Mick Ronson, מי שהיה המנוע המוזיקלי של להקת "The Spiders from Mars". באוגוסט 1972 נכנסו השלושה לאולפני Trident המפורסמים בשכונת סוהו שבלונדון, יחד עם טכנאי הסאונד הצעיר והמבריק Ken Scott. בניגוד להפקה הקרה והמהוססת של אלבום הבכורה, בואי ורונסון עטפו את השירה היבשה והדיבורית של ריד במעטפת גלאם-רוק תיאטרלית, עשירה ונוצצת, שחיברה בין הפאנק המחתרתי של השדרות הניו יורקיות לבין הקברט האירופי של ברלין והרוק הבריטי המלוטש.
אל סשן ההקלטות גויסה חטיבת קצב יוצאת דופן בראשות הבסיסט הוותיק Herbie Flowers והמתופף John Halsey מלהקת "Patto", לצד נגן הסקסופון הוותיק Ronnie Ross, שלימד בצעירותו את בואי לנגן על הכלי. העטיפה האייקונית בשחור-לבן, שצילם אמן העדשה הבריטי Mick Rock, נולדה בכלל מתוך תקלה מופלאה בחדר החושך במהלך הדפסת תמונת הופעה ממועדון King's Cross Cinema בלונדון. החשיפה היתרה שרפה את קווי המתאר של ריד והפכה אותו לדמות רפאים דו-משמעית שנעה בין גבריות לנשיות ובין אור לצל, בעוד שבגב העטיפה שולבו דיוקנאות פרובוקטיביים שיצר הצלם Karl Stoecker, שהשלימו את המיתולוגיה הוויזואלית של האלבום.
(Photo: Mick Rock)
האלבום נפתח עם "Vicious", שיר שנולד כבר בשנות השישים בעקבות שיחה עם המנטור Andy Warhol. וורהול הציע לריד לכתוב שיר בשם זה, וכשריד שאל איזה מין מנוול, השיב לו וורהול בחיוך, מנוול שמכה אותך עם פרח. רונסון העניק לשיר ריף גיטרה דוקרני וחד כתער, שמלווה בפעמון פרה קצבי ובסולו גיטרה חורק ומהפנט שממחיש כבר מהדקה הראשונה את המתח החשמלי שבין אירוניה שנונה לרוקנרול מחוספס.
אחריו מגיע "Andy's Chest", שיר שכתב ריד במקור בשנת 1969 לאחר ניסיון ההתנקשות הכושל בחייו של וורהול על ידי Valerie Solanas, שהותיר את האמן עם צלקות קשות בחזהו. בעוד שהגרסה המקורית שהקליטה "The Velvet Underground" הייתה מהירה וקופצנית, באלבום "Transformer" האטו בואי ורונסון את הקצב לטמפו חלומי והזוי, שמוחזק על ידי קו בס מלודי של פלאוורס וקולות רקע תיאטרליים וגבוהים של בואי שמעניקים לטקסט הסוריאליסטי אווירה של קרקס לילי.
הקצב השקט נמשך אל תוך אחת מפסגות האלבום ורגעי החסד הגדולים בתולדות הרוק, "Perfect Day". השיר נכתב בהשראת יום תמים ורומנטי שבילה ריד בסנטרל פארק בניו יורק עם ארוסתו דאז Betty Kronstadt, שכלל שתיית סנגריה וצפייה בחיות בגן החיות, אף כי מבקרים ומאזינים רבים פירשו אותו לאורך השנים גם כמטאפורה כפולה ומורכבת להתמכרות. הקסם הבלתי נשכח של ההקלטה טמון בעיבוד התזמורתי המופתי של רונסון, שניגן בעצמו על הפסנתר וכתב תפקיד כלי מיתר קולנועי ומלנכולי שמתרומם בפזמון אל קתרזיס רגשי מצמרר, עד לשורות הסיום שבהן חוזר ריד על המשפט המהדהד כי אתה עומד לקצור בדיוק את מה שזרעת.
מיד לאחר השקט הדרמטי מתפרץ "Hangin' 'Round", מפגן רוקנרול אנרגטי ומהיר שנשען על ריף גיטרה סוחף של רונסון ופסנתר בוגי-ווגי דוהר, שבו מצייר ריד בשנינות חדה דמויות מפוקפקות מעולם השוליים הניו יורקי. הצד הראשון של התקליט נחתם בלהיט הענק והמזוהה ביותר עם ריד, "Walk on the Wild Side", שיר שהחל את דרכו כסקיצה למחזמר ברודוויי שמעולם לא הופק על פי ספרו של הסופר האמריקאי Nelson Algren.
במקום דמויות הספר, החליט ריד להנציח בשיר חמישה כוכבי מחתרת אמיתיים מחבורת הפקטורי של וורהול, בהם Holly Woodlawn שעשתה את דרכה בטרמפים ממיאמי, Candy Darling, Joe Dallesandro, Little Joe ו-Jackie Curtis. כדי להעניק לשיר עומק אקוסטי עשיר, הגה הבסיסט פלאוורס את הרעיון הגאוני להקליט קו קונטרבס מוביל ולהכפיל מעליו גיטרת בס פרטלס אקוסטית שיוצרת את צליל הגלישה המפורסם, תרגיל אולפני שזיכה אותו בשכר כפול של שבעה עשר לירות שטרלינג על הסשן. בשילוב מקהלת הזמרות "Thunderthighs" והסולו הנצחי של רוס על סקסופון הבריטון בסיום, הצליח השיר לחמוק מצנזורת הרדיו הבריטי והאמריקאי ולהפוך ללהיט טופ-20 בינלאומי חסר תקדים.
הצד השני נפתח עם "Make Up", בלדת טובה קברטית שבה Klaus Voormann, ידידם הוותיק של חברי "The Beatles", מנגן על הטובה ומוביל שיר הלל חשוף, גאה ונטול התנצלויות לעולם הדראג ולחופש הזהות המגדרית. אחריו מגיעה פנינת הפופ-רוק המלודית "Satellite of Love", שיר שכתב ריד עוד בקיץ 1970 בשלהי ימיו בלהקת האם שלו. רונסון ובואי הפכו את השיר להמנון שמימי ונוצץ, שהתפרסם בזכות תפקיד הפסנתר הבהיר של רונסון ובמיוחד בזכות קולות הרקע הפלצטיים של בואי בסיום השיר, המזנקים לתווים אסטרונומיים בזמן שריד מתבונן בקנאה מרירה-מתוקה בלוויין האהבה המשייט בשמיים.
בחלקו האחרון של האלבום משחררת החבורה את הרסן לחלוטין עם שלישיית שירים תיאטרלית ופרועה. "Wagon Wheel" משלב מקצב גלאם-רוק כבד ומתנדנד עם הפקה עשירה ומעברי מקצב חדים, ואחריו מגיע "New York Telephone Conversation", קטע וודוויל קצרצר בן דקה וחצי המבוסס על שיחות הרכילות הליליות שנהג ריד לנהל בטלפון עם וורהול. את האלבום חותם "Goodnight Ladies", מחווה מובהקת לקברט של ברלין משנות העשרים ולמוזיקת דיקסילנד ניו אורלינסית, עם חצוצרה, טובה וסקסופון שמלווים את ריד בשיר פרידה ציני ומבודח על לילות בודדים מול הטלוויזיה.
עם צאתו זינק "Transformer" אל המקום ה- 13 במצעד הבריטי ואל המקום ה- 29 במצעד הבילבורד האמריקאי, והפך את ריד מדמות קאלט מחתרתית לכוכב רוק בינלאומי מן השורה הראשונה. יותר מחמישים שנה לאחר שהוקלט באולפני סוהו, נותר האלבום מופת נדיר של מפגש מוחות חד-פעמי, הרגע שבו השירה העירונית החשופה והאפלה של ניו יורק לבשה את חליפת הנצנצים של לונדון ויצרה קלאסיקה על-זמנית ששינתה לנצח את פני הרוקנרול.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות