Patti Smith - Horses

כתב: Moti Kupfer

תאריך הוצאה - 10.11.1975

"כל העולם כולו גשר צר מאוד", דרש רבי נחמן מברסלב, והוסיף: "והעיקר לא לפחד כלל".

גשר הוא מבנה הנדסי שמטרתו לאפשר מעבר בטוח של הולכי רגל וכלי רכב מעל מכשולים פיזיים.

גשר בין בני האדם יהיה הנקודה שבה שני בני אדם שונים ימצאו את נקודת החיבור שלהם, למרות השוני, וכמה שאנחנו זקוקים במדינה שלנו לגשר שכזה.

בנוסף, גשר יכול להוות חיבור בין עבר, הווה ועתיד, ממש כמו שפטי סמית' חזתה בעיני רוחה את "Horses", אלבום הבכורה שלה, שיצא ב-10 בנובמבר 1975.

סמית' דמיינה את "Horses" כאלבום המגשר בין "האמנים הגדולים שזה עתה איבדנו" לבין הדור הבא של הרוקרים, שקיוותה שיהיו "פחות חומרניים, ויותר קשורים לאנשים, ולא כל כך זוהרים". מנקודת מבט הומניסטית יותר, היא גם כיוונה "להושיט יד לאנשים מוחלשים" כמוה.

סמית' אמרה: "ניסיתי במודע ליצור אלבום שיגרום לסוג מסוים של בני אדם לא להרגיש לבד. אנשים שהיו שונים, כמוני. לא כיוונתי לכל העולם, ולא ניסיתי ליצור אלבום מוכוון להיטים".

חברת התקליטים אריסטה, שסמית' חתמה בה זה מכבר, ארגנה לה להתחיל להקליט את אלבום הבכורה באוגוסט 1975. הם תכננו להזמין עבורה זמן באולפן עם המפיק טום דאוד באולפני Criteria במיאמי, אך הקשר ההדוק של דאוד עם חברת התקליטים המתחרה אטלנטיק רקורדס עיכב את התוכניות הללו.

סמית' שינתה את דעתה, ובמקום זאת החליטה לגייס את המוזיקאי הוולשי ג'ון קייל, לשעבר חבר להקת הרוק הניו יורקית "Velvet Underground", להפיק את "Horses", לאחר שהתרשמה מהצליל הגולמי של אלבומי הסולו שלו, במיוחד "Fear" משנת 1974. קייל הסכים, כשהוא כבר מכיר את להקתה של סמית', ובמיוחד את הבסיסט של הלהקה, איוון קראל.

האלבום הוקלט באולפני Electric Lady בניו יורק, כאשר סמית' שמרה על אותה להקת ליווי שאיתה הופיעה בהופעות חיות באותה תקופה: ג'יי די דוהרטי בתופים, לני קיי בגיטרה, איוון קראל בגיטרה בס וריצ'רד סוהל בקלידים. עבור האלבום הקליטו סמית' ולהקתה כמה שירים שכבר היו קבועים בהופעות שלהם ב-CBGB, ובהם "Gloria", "Redondo Beach", "Birdland" ו-"Land".

אלן לנייר מ-"Blue Öyster Cult" וטום ורליין מ-"Television" השתתפו בהקלטות כמוזיקאים אורחים, וביצעו את השירים "Elegie" ו-"Break It Up", בהתאמה. הסשן הראשון באולפן נערך ב-2 בספטמבר.

ג'ון קייל נזכר מאוחר יותר שהלהקה נשמעה בהתחלה נורא וניגנה לא מכוון, עקב שימוש בכלי נגינה פגומים, מה שאילץ אותו לרכוש ללהקה כלים חדשים לפני תחילת ההקלטה.

הפערים בין תהליך העבודה של קייל, שהיה אמן הקלטות מנוסה, לבין התהליך של סמית', שבאותה נקודה הייתה בעיקר מבצעת לייב, התבררו בשלבים המוקדמים של ההקלטה כמקור למתח בין שני האמנים, שלעיתים קרובות התנגשו באולפן.

לני קיי הדגיש גם את ההבדלים הבלתי ניתנים לגישור בין חזונותיהם המוזיקליים לאלבום: קייל דמיין "אלבום מסודר יותר, ומעוצב עם צלילים וקווים מלודיים", ואילו סמית' ולהקתה העדיפו גישה ספונטנית יותר לנגינה בחומרים שלהם, בדומה להופעות החיות שלהם.

האלבום הסופי הושפע בסופו של דבר משתי הפרספקטיבות, תוך שימוש בריבוי ערוצים ובדיבוב יתר בשירים המובנים יותר, ותוך הדגשת האלתור המוזיקלי שאפיין את ההופעה החיה של הלהקה.

קייל רצה לשלב את גישת הלהקה בשירים מסוימים עם כלי מיתר, אך סמית' התנגדה לרעיון בתוקף. לנייר, שהיה בן זוגה של סמית' באותה תקופה, לא הסתדר עם קייל, ובמיוחד לא עם ורליין, שיצא בעבר עם סמית'. המתח הגיע לשיאו כאשר לנייר וורליין נכנסו לעימות פיזי במהלך הסשן האחרון, ב-18 בספטמבר.

בראיון משנת 1976 לרולינג סטון תיארה סמית' את חווייתה: "הבחירה שלי בג'ון הייתה שרירותית בערך כמו הבחירה ברמבו. ראיתי את עטיפת הספר "Illuminations" עם פניו של רמבו, אתם יודעים, הוא נראה כל כך מגניב, בדיוק כמו בוב דילן. אז רמבו (ארתור) הפך למשורר האהוב עליי".

"הסתכלתי על עטיפת האלבום "Fear", ובחרתי בו כי התקליטים שלו נשמעו טוב. אבל שכרתי את הבחור הלא נכון. כל מה שחיפשתי באמת היה אדם טכני. במקום זאת קיבלתי אמן מטורף לחלוטין. הלכתי לבחור ציור צבעי מים יקר, ובמקום זאת קניתי מראה. זה היה ממש כמו 'עונה בגיהנום', בשביל שנינו".

קייל, שהגיע עם ותק, לא הצליח להפיג את החשדנות של סמית', ואף כשל במשימה לתווך לה את שיתוף הפעולה ביניהם. כאמנית צעירה וסופר-דעתנית, סמית' חיפשה בכל מחיר את עצמאותה, גם אם זה בא על חשבון המפיק שלה.

סמית' שאבה מקורות השראה ליריים שונים עבור "Horses": חלק מהשירים היו אוטוביוגרפיים, ואחרים היו מושרשים בחלומות ובתרחישים פנטסטיים. היא השאירה את המגדרים של גיבורי השירים מעורפלים, בחירה סגנונית שלדבריה "נלמדה מג'ואן באאז, שלעיתים קרובות שרה שירים בעלי נקודת מבט גברית".

חוויותיה של סמית' עם משפחתה היוו השראה לשירים ספציפיים, כמו "Redondo Beach", שמילותיו עוסקות באישה שמתאבדת בעקבות ריב עם המספרת של השיר. סמית' כתבה אותו לאחר תקרית שבה הייתה מעורבת יחד עם אחותה לינדה: השתיים נקלעו לוויכוח סוער, שגרם ללינדה לעזוב את דירתן המשותפת ולא לחזור עד למחרת.

השיר "Kimberly" הוא הקדשה לאחותה הצעירה של סמית', הנושאת את שמו, ובו הזמרת מספרת על זיכרון ילדות של החזקת קימברלי בזרועותיה במהלך סופת ברקים.

ב-"Free Money" סמית' מתארת את ילדותה בעוני מחפיר בניו ג'רזי, ונזכרת באמה, שפנטזה על זכייה בלוטו.

השיר "Birdland" נוצר בהשראת הספר "ספר החלומות" ("A Book of Dreams") מאת פיטר רייך, בנו של הפסיכואנליטיקאי האוסטרי וילהלם רייך. השיר סובב סביב נרטיב שבו פיטר, תוך כדי הלוויית אביו, מדמיין את עצמו עוזב את המקום בתוך עב"ם המונע על ידי רוחו של אביו. שיר נוסף שנכתב בהשראת הספר הוא "Cloudbusting" של קייט בוש.

בהשראת סולן "The Doors" ג'ים מוריסון נכתב "Break It Up". מילותיו מבוססות על זיכרונותיה של סמית' מביקורה בקברו של מוריסון בבית הקברות פר לשז, ועל חלום שבו ראתה את מוריסון בעל כנפיים, דבוק ללוח שיש, מנסה ובסופו של דבר מצליח להשתחרר מהאבן.

סמית', שהעריכה מאוד את ג'ימי הנדריקס, הקליטה כמחווה לו את הרקוויאם "Elegie", הכולל ציטוט של שורה משירו "1983 (A Merman I Should Turn to Be)". השיר הוקלט, לבקשתה של סמית', ביום השנה החמישי למותו של הנדריקס, שחל ב-18 בספטמבר, היום האחרון של ההקלטות. סמית' אמרה שהשיר נועד גם לחלוק כבוד לאמני רוק אחרים שנפטרו, כמו ג'ים מוריסון, בריאן ג'ונס וג'ניס ג'ופלין.

שני שירים ב-"Horses" הם עיבודים חלקיים של רוק קלאסי. "Gloria" הוא עיבוד מחודש לשיר של להקתו של ואן מוריסון, "Them", משנת 1964, המשלב בתים מהפואמה של סמית' "Oath".

והשני, "Land", כולל את הבית הראשון של שירו של כריס קנר משנת 1962, "Land of a Thousand Dances". ב-"Land" סמית' שוזרת את הדימויים של שירו של קנר לתוך נרטיב מורכב של דמות בשם ג'וני, וכולל רמיזה לגיבור ההומו-ארוטי בעל השם הדומה ברומן "The Wild Boys" משנת 1971 מאת ויליאם ס. בורוז, תוך התייחסות נוספת לארתור רמבו ובעקיפין לג'ימי הנדריקס, שסמית' מדמיינת כגיבור השיר: חולם על שיר רוקנרול פשוט, והשיר לוקח אותו לכל העולמות האחרים הללו.

אפיון הדמות של ג'וני ב-"Land" קיבל השראה גם מהצלם רוברט מייפלת'ורפ, שהיה חבר קרוב של סמית' וצילם את התמונה שלה ששימשה לעטיפת האלבום.

מייפלת'ורפ צילם את התמונה בדירת הפנטהאוז של בן זוגו סם ווגסטף בגריניץ' וילג'. סמית', עטופה באור טבעי, לובשת חולצה לבנה חלקה, שאותה רכשה בחנות של צבא הישע, כשז'קט שחור מונח על כתפה והסרט השחור האהוב עליה מונח סביב צווארונה. על הז'קט משובצת סיכת סוס שאלן לנייר נתן לה. סמית' תיארה את הופעתה כמזכירה את זו של המשורר הצרפתי שארל בודלר, ואת נשיאת הז'קט כמזכירה את הזמר והשחקן האמריקאי פרנק סינטרה.

היא סיפרה שמייפלת'ורפ "צילם בערך שתים עשרה תמונות, ובסביבות השמינית הכריז: 'יש לי את זה'".

הסופרת הפמיניסטית קמיל פאליה התייחסה מאוחר יותר לתצלום העטיפה של "Horses" כאל "אחת התמונות הגדולות ביותר שצולמו, ומתמקדות באישה".

דורות של מוזיקאי רוק גדלו והושפעו מהאלבום, וסמית' הפכה לגורו של מוזיקאיות רבות ששאפו להביא את קולן וליצור מוזיקת רוק בועטת, שאינה פחותה באיכותה מזו של הגברים.

בין המוזיקאים שעליהם השפיעה: "The Smiths", "R.E.M." ו-"PJ Harvey", וכמובן ז'אנר הפאנק, שכבר החל לרקום עור וגידים, ו-"Horses" נתן לו וללהקות CBGB נוספות בוסט קדימה בדרך למצוא לעצמן את הנישה והפינה שלהן.

להאזנה: Spotify, Apple Music

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל

אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר!!