The White Stripes - Elephant
- FaceOff - עימות חזיתי
- לפני כמה שניות
- זמן קריאה 4 דקות
כתב: Moti Kupfer
תאריך הוצאה - 01.04.2003
"פופולופופופופו, פופולופופופופו, פופולופופופופו"
שירי אוהדים לך תבין את הדרך שהם עושים לתוך הלב בטח ובטח שאף אחד לא ציפה ששיר של להקת בלוז/גראז' רוק יגיע עד למיינסטרים של אוהדי הספורט בכל העולם, אבל זה קרה לג'ק ומג וייט הלוא הם "הוייט סטרייפס" שאלבומם הרביעי "Elephant" יצא ב- 01.04.2003 וזו לא מתיחה.
"הוייט סטרייפס" הוקמו בשנת 1997 בדטרויט כאשר מוסיקאי מתחיל בשם ג'ון אנתוני פיליפס הקריא את שירתו במסעדת "ממפיס סמוק" שם הוא פגש במלצרית של המסעדה מג וייט השניים התיידדו והחלו לפקוד את בתי הקפה ואתרי המוזיקה בהמשך הם יפכו לזוג ובספטמבר 96 יתחתנו כאשר גיליס לוקח את שם המשפחה של וייט וקורא לעצמו בשם Jack White.
ג'ון אנתוני גיליס נולד ביולי 1975 בדטרויט, מישיגן כילד הצעיר מבין עשרה ילדים, אימו היתה ממוצא פולני, ואביו סקוטי-קנדי, אביו ואימו עבדו עבור הארכיבישוף כמפקח על תחזוקת בניין ומזכירה אצל הקרדינל.
כילד צעיר החל לנגן בתופים שמצא בעליית הגג, ההתפתחות המוזיקלית שלו כללה מוזיקה קלאסית, ובהמשך "הדורז", "פינק פלויד", ו"לד זפלין", ובהמשך החל להאזין לבלוז ורוק מהסיקסטיז.
כאשר בין גיבוריו נמנים הגיטריסט בליינד ווילי מקטייל, והמתופפים Gene Krupa, Stewart Copeland, ו- Crow Smith.
בהמשך סיפר וייט שהעתיד שלו היה יכול להראות שונה לחלוטין "התקבלתי לסמינר בוויסקונסין, והתכוונתי להיות כומר, אך בדיוק קיבלתי מגבר חדש, וחשבתי שלא יתנו לי לקחת אותו איתי לסמינר, אז הלכתי לבית ספר ציבורי.
מייגן מרתה וייט נולדה בדצמבר 1974 למדה בתיכון גרוס נורת' במישיגן, ולפי אחת מחברותיה היא תמיד היתה מאוד שקטה ומופנמת, בעניין הביישנות שלה ציינה מג וייט "ככל שאתה מדבר יותר, אנשים פחות מקשיבים" כבר בתיכון היא החליטה לפתח קריירה כשפית, ולאחר שהחלה לעבוד במסעדת ממפיס סמוק פגשה את המוזיקאי ג'ון אנתוני גיליס וחיי שניהם השתנו.
לאחר שנישאו, ביום הבסטיליה (14 ביולי) בשנת 1997 ניסתה מג לתופף על מערכת התופים של ג'ק וייט שהרגיש בתיפוף שלה ייחודיות שגרמה לו לפרוח מוזיקלית, עד מהרה הם הקימו יחד את הצמד "וייט סטרייפס" (פסים לבנים) ע"פ שם משפחתה של מג, כאשר הם סיגלו לעצמם ייחודיות כשהסתירו את דבר היותם זוג נשוי ודוחפים בתקשורת תיאוריה כאילו הם אחים. בנוסף, הם הופיעו תמיד בצבעים אדום, שחור ולבן (כביכול על מנת להסתיר את היותם מוזיקאים לבנים ששרים בלוז) כשהם משתמשים רבות בספרה 3.
בשנת 1998 הוציאו סינגל בכורה כאשר דייב ביואיק הבעלים של הלייבל העצמאי "Italy Records" התרשם מהם והציע לשלם עבור סינגל הבכורה שלהם, לקראת סוף שנת 1998 יצא הסינגל השני שלהם "Lafayette Blues" וביוני 1999 יצא אלבום הבכורה הנושא את שמם.
כעבור שנה ביוני 2000 יצא אלבומם השני "De Stijl" אך את פריצת הדרך וההכרה הגיעו ביולי 2001 כשיצא "White Blood Cells" והעולם הכיר לראשונה את השירים הקצרים והמהירים של ג'ק וייט עם הקול המאנפף והנערי שלו, התיפוף של מג באלבום הזה נשאר מעט בצד, מה שאי אפשר היה לאמר על "Elephant" שיצא כאמור ב- 1 באפריל, אלבום שאת עיקר ההקלטות שלו עשו "הוייט סטרייפס" בתוך שבועיים באפריל 2002, יחד עם מהנדס ההקלטות ליאם ווטסון באולפני "Toe Rag" בלונדון. ג'ק וייט הפיק את האלבום בעצמו כאשר הוא משתמש בציוד עתיק שכלל טייפ עם 8 רצועות מודבקות, וציוד הקלטה מסוף שנות ה 50.
הסינגל הראשון "Seven Nation Army" הפך להיסטריה כלל עולמית בזכות ריף שדומה לגיטרת בס וחוזר על עצמו לאורך השיר שוב ושוב, על מנת ליצור את הצליל הזה חיבר וייט גיטרה חצי אקוסטית לפדל פיץ אפקט (של DigiTech Whammy) והוריד את הגובה באוקטבה. בנוסף השירה של וייט חנוקה/מעוותת, ומג וייט מתופפת לאורך כל השיר בקצב פעימות לב, כאשר הגיטרה החשמלית והמצילות שוברות את המתח שנבנה במהלך השיר ומביאות אותו לשיא.
באוקטובר 2003 באותה השנה התחילו אוהדי "קלאב ברוז'" הבלגית לזמזמם את המנגינה של השיר במשחק החוץ שלהם מול מילאן, "ברוז'" ניצחה והשיר הפך להמנון הלא רשמי שלהם, ומשם זה התפזר אט אט לשאר העולם כאשר המונדיאל בגרמניה 2006 היווה דחיפה עצומה להתפשטותו של "Seven Nation Army" כהמנון אוהדים ברחבי העולם. השיר מספר את סיפורו של אדם שעם כניסתו לעיירה שומע את תושביה מרכלים עליו ועוזב את העיירה, השיר עוסק ברכילות וכל הרע שהיא מביאה איתה, השיר זכה בגראמי בשנת 2004.
השיר "There's No Home for You Here" הוא שיר פרידה אכזרי, כאשר ג'ק וייט לא בוחל באמצעים ושר לה "אני רק מחכה לזמן המתאים כדי לאמר לך שאי אפשר להסתדר איתך" ומצד שני הוא מוכיח שחצנות ומסתכל על בת הזוג מגבוה ב- "You've Got Her in Your Pocket".
השיר "Ball and Biscuit" מבוסס על אגדת העם האמריקאית לאמונה שעל פיה לבן השביעי יוענקו כוחות על טבעיים, ובשיר עצמו המילים עוקבות אחר נקודת המבט של אותו בן שביעי כאשר הוא מחזר אחרי אישה.
הסינגל השני "I Just Don't Know What to Do With Myself" הוא קאבר לשיר שיצרו ברט בכרך והאל דייויד, שלאחריו הגיע השיר עם הקצב הכי רפטטיבי בכל האלבום "The Hardest Button to Button" שנשען על קצב של 128 פעימות לדקה.
בשיר "In the Cold, Cold Night" אפשר לשמוע את קולה של מג וייט כסולנית בשיר ולתהות מדוע לא זכינו לשמוע את קולה מעט יותר (בשיר הנועל שרה יחד עם ג'ק וייט "It's True That We Love One Another") מעבר לאופייה הנחבא אל הכלים.
זה אלבום שככל שהוא הולך ומתקדם הוא מעלה הילוך מהבלוז לעבר הגראז' רוק, כשהחלק האחרון שלו מתמקד בPאנק המהיר.
באלבום משתתף מגיש הטלוויזיה מורט קרים, והגראז' Pאנקרית הולי גולייטלי. האלבום זכה בפרס הגראמי לאלבום המוזיקה האלטרנטיבית הטוב ביותר לשנת 2004.
עטיפת האלבום מציגה את ג'ק ומג וייט ישובים במעין צורת אוזניי פיל.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות