Traffic - John Barleycorn Must Die

כתב: Moti Kupfer

תאריך הוצאה - 01.07.1970

"הוא מזכיר לי את ריי צ'ארלס על הליום" טען בצורה נלהבת המפיק האגדי של איילנד רקורדס כריס בלאקוול, כשהוא מתייחס בדבריו לרב נגן סטיבי וינווד, אז חבר להקת ספנסר דייויס גרופ. קול הטנור הגבוה של וינווד גרר את השוואה הזו לריי צ'ארלס.

בלאקוול חש הכרת תודה לוינווד. "הוא היה באמת אבן הפינה של איילנד רקורדס. הוא גאון מוזיקלי, ובגלל שהוא היה באיילנד כל הכישרונות האחרים רצו לחתום באיילנד."

וינווד כאמור היה חלק מ"ספנסר דייויס גרופ" כבר בגיל 14, כעבור ארבע שנים, ושלושה אלבומים עזב וינווד כשבזכות כמה מלהיטי ההרכב הוא הצליח לרכוש האמונד משלו, ולהקים את להקתו הבאה "Traffic" שאלבום האולפן השלישי שלה "John Barleycorn Must Die" יצא בחודש יולי 1970.

ווינווד הקים את "טראפיק" יחד עם שלושה מוזיקאים צעירים, ומוכשרים המתופף ג'ים קפאלדי, הרב נגן כריס ווד, ודייב מייסון ב-1967 כלהקת פסיכדליה (השופעו מ"הביטלס") ועם הזמן עברו לרוק מתקדם כשהתחילו להוסיף תחכום ללחנים, ולנגן על מלוטרון וחליל, תוך כדי שהם משלבים טכניקות מעולם הג'אז.

לאחר הצלחה עם אלבום הבכורה שלהם "Mr. Fantasy", הגיעו החיכוכים עם דייב מייסון, שעזב, וחזר, רק כדי לעזוב בשנית, לאחר אלבום שני שבו הוא כתב כמחצית מהשירים.

בתגובה, וינווד הצעיר (רק בן 21), עזב, ובעקיפין פירק את הלהקה, כשהוא מקים יחד עם Eric Clapton, Ginger Baker, ו- Ric Grech את להקת "בליינד פיית'". רק שהסופרגרפ נפרד אחרי אלבום בכורה נפלא.

וינווד שהיה חייב חוזית עוד על אלבום לאיילנד החליט בתחילת 1970, לחזור לאולפן, לכאורה כדי להקליט את אלבום הסולו הראשון שלו, שנועד להיקרא במקור "Mad Shadows".

הוא הקליט שני שירים עם המפיק גיא סטיבנס, "Stranger to Himself" ו- "Every Mother's Son", אך השתוקק למוזיקאים שחושבים באותו ראש כמוהו שילוו את הלהקה, והזמין את ווד וקפלדי להצטרף אליו.

כך הפך אלבום הסולו של וינווד לאיחוד מחדש של להקת "Traffic" (ללא דייב מייסון), ולהשקה מחודשת של הקריירה של הלהקה.

בשם האלבום "Mad Shadows" זכו לבסוף להקת "Mott the Hoople" שאת אלבומם השני, הפיק אותו המפיק גיא סטיבנס.

שם האלבום החדש של "טראפיק" נקרא "John Barleycorn Must Die" בהשפעת שיר הפולק האנגלי העתיק "John Barleycorn" מתחילת המאה ה 20, שטראפיק נתנו לו את הפרשנות המודרנית של מוזיקת הפולק המסורתית בסגנון הלהקות הבריטיות מהתקופה כמו "Pentangle" ו- "Fairport Convention".

השיר הוא למעשה סאטירה על האיסור ליצור משקאות אלכוהוליים תוך כדי הצורך במשקה כדי להמשיך בחיי היומיום. זהו עיבוד מוזיקלי לשיר מסורתי מהמערב הישן, שטען שהאיסור מגוחך.

בעוד שאלבומי "טראפיק" הקודמים נשלטו על ידי מבני שירים תמציתיים יותר, "ג'ון בארליקורן" הכווין את הלהקה לסגנון הרוק המתקדם, וג'אז פיוז'ן משוחרר יותר, שכלל ג'אמים ארוכים שקבעו את הטון לתפוקתם המאוחרת יותר בשנות ה-70.

וינווד החמיא במיוחד לנגן כלי הנשיפה כריס ווד שהיה בקיא בסגנונות מוזיקליים רבים, שאותם הוא שיתף עם הלהקה בהקלטות לאלבום.

"כריס ווד היה מאוד אינסטרומנטלי, כי הוא היה מביא לנו מוזיקה להאזנה שמעולם לא שמענו קודם לכן. הוא נהג לנגן לנו מוזיקה קלאסית יפנית, ודברים מדהימים בסגנון ג'אז."

האלבום נפתח עם שלושה שירים קצביים, שניים מהם אינסטרומנטלים. "Glad" השמח, עם ריף הפסנתר ג'אז הקצבי של ווינווד, וממשיך לעבר האווירה הפ'אנקית של "Freedom Rider", כשהוא גולש לעבר "Empty Pages" למילותיו של קפאלדי המכריז לאקסיתו על פתיחת דף נקי, כשהוא שם את ההיסטוריה שלהם בעבר, וצופה אל העתיד.

הצד השני נפתח בקצב איטי יותר, אבל העוצמה לא פוחתת. מבחינה לירית, "Stranger to Himself" רלוונטי היום כמו השעה שבה הוא נכתב: "דרך חזון הסיוט שלו, הוא לא רואה דבר, רק טוב". הוא אולי היפי, אולי פוליטיקאי, כנראה אף אחד ספציפי, אבל בהחלט מישהו שכולנו מכירים.

הדבר הבולט ביותר באלבום הוא שמלבד שיר הנושא, האלבום דליל יחסית בצד הלירי. זה לא בהכרח דבר רע כשמדובר בטראפיק. קפלדי ווינווד היו בדרך כלל טובים יותר ביצירת מצבי רוח מאשר סיפורים.

השיפור העצום כאן הוא בכישורי ההלחנה. עידן הפסיכדליה פתח את הדלת לניסויים במבני שירים, אך למעטים היה הכישרון, וההכשרה המוזיקלית או האינסטינקטים לעצב יצירות ששילבו בהצלחה נושאים שונים לכדי תמונה אחת.

בין אם זה היה בהשראת הזמן עם קלפטון ובייקר או סתם התוצאה ההגיונית של התבגרות, יצירותיו של וינווד כולן בעלות נושאים חזקים, איזון מוצק, המאפשרים שפע של גיוון. זהו האלבום הראשון שבו טראפיק נותנים לנו סדרה של יצירות מחושבות היטב שיצרו שלם מספק, מה שהופך את "Barleycorn" לאחד מאותם אלבומים נפלאים שהכי טוב להאזין להם בישיבה אחת. לפעמים הפסקה יכולה לעשות את כל ההבדל בעולם.

האלבום הגיע למקום החמישי במצעד האלבומים האמריקאי, הכי גבוה של טראפיק בארה"ב.

לטכנאי הסאונד באלבום אנדי ג'ונס היה כבוד עמוק לסטיב ווינווד. בראיון הוא הזכיר חוויה שחווה כשעבד על האלבום "Blind Faith": "חזרתי יום אחד מהפסקת צהריים והדלת האטומה לרעש הייתה פתוחה מעט, ויכולתי לשמוע אותו מנגן על ההאמונד.

הוא ניגן גם על דוושות הגיטרה הידניות, וגם על דוושות הבס, תוך כדי שהוא שר. אני הסתכלתי עליו והוא הסתכל על התקרה. לא רק שהוא ניגן על הדוושת העליונה, התחתונה, על דוושות הבס ושר, תוך כדי הוא חשב על האוכל שמחכה לו בבית, הוא פשוט עשה ארבעה או חמישה דברים בו זמנית והמוזיקה הייתה פשוט מדהימה. אני שונא להשתמש במילה גאון, אבל לבחור הזה, יש בקצה הזרת שלו, יותר ממה שיש לשבט מוזיקלי שלם, הוא הדבר האמיתי".

להאזנה: Spotify, Apple Music

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל

אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר!!