Blur - Parklife
- FaceOff - עימות חזיתי
- לפני 16 שעות
- זמן קריאה 4 דקות
כתב: Moti Kupfer
תאריך הוצאה - 25.04.1994
שנות שלטונה של מרגרט ת'אצ'ר (1979-1990) היו מאופיינות בהרבה מאוד רפורמות שהיא קידמה. ת''אצ'ר שדגלה בליברליזם, וכלכלת שוק חופשי, דאגה לפרק את האיגודים המקצועיים, ונתנה יותר דומיננטיות לשוק הפרטי.
מצד שני, יש שיאמרו שהיא העמיקה את הפערים החברתיים, והגדילה את התלות במגזר הבנקאי. במילים אחרות, בשנות השמונים בבריטניה היו אנשים רבים שקוננו על מה שעוללה להם ת'אצ'ר.
ואם זה לא הספיק, החשש התמידי ממלחמה גרעינית התווסף לחשש הקיומי היומיומי של הבריטים. כפועל יוצא מכך נוצרו שירי מחאה, ופחד כמו למשל: "(We Don't Need This) Fascist Groove Thang" של להקת "Heaven 17", השיר "The Land of Make Believe" של "באקס פיז", וגם "Sowing the Seeds of Love" של "טירז פור פירז".
הגדיל לעשות מאט ג'ונסון תחת שם הבמה שלו "The The", כשרתם את ג'וני מאר והגיטרה שלו כדי לשיר לבריטיים באפריל 1989 על "The Beat (en) Generation". מאט ג'ונסון בנונשלנטיות אופיינית שר לבריטים מעל בימת טופ אוף דה פופס "Open Your Eyes, Open Your Imagination" כשהוא קובל על הנוער המולך שולל ע"י פוליטיקאים חמדנים, וחצאי אמיתות.
אבל שנות השמונים נגמרו, ואיתם שלטונה של אשת הברזל, לאט לאט החלו הבריטים להשתחרר, ולראות גם את הצד החיובי בממלכה שלהם. זרם המדצ'סטר הרקיד אותם עם מוזיקה קצבית מלהקות ששילבו רוק פסיכדלי ודאנס כמו "פרימל סקרים", "האפי מאנדייז", ו"הסטון רוזס".
מסצנת המדצ'סטר צמח והתפתח סגנון ה"באגי" ששילב בין Fאנק, פסיכדליה, רוק, ומוזיקת האוס, וכלל גם לבוש מיוחד חולצות טי שירטס צבעוניות, כובע טמבל, ומכנסי באגי. לאחת מהלהקות האלה קראו "Blur".
"בלר" נוסדה בשנת 1989 בלונדון, ובסיס האם שלה מהעיר קולצ'סטר. באוגוסט 1991 יצא אלבום הבכורה "Leisure" בהפקתו של סטיבן סטריט ("הסמיתס"), אך למעט הסינגל "There's No Other Way" שהיה טופ 10 במצעד הבריטי, לא השאיר חותם.
מי שכן השאיר חותם בדמות חוב של 60,000 ליש"ט, הוא הלייבל "Food" בו היו "בלר" חתומים. על מנת לקזז את ההפסדים נשלחה הלהקה לסיבוב הופעות בארה"ב. האמריקאים שחגגו אז את הגראנג', לא התחברו לקופצניות וחוסר הרצינות הבריטית, ודיימון אלברן סיכם את סיבוב ההופעות הזה במשפט אחד "הדבר החיובי היחיד היה שגיליתי את היופי בשירי הקינקס".
בזמן ש"בלר" "בילו" באמריקה, החל לצוץ גל של להקות רוק בריטיות כמו "סווייד", "פאלפ", "אקובלי", "אלסטיקה", "Verve", "הבו רדליז", "ג'יימס", "Lush", ו"אואזיס", חלקן עשו את המעבר מסגנונות שהיו ונעלמו, חלקן היו בעלות וותק רב, וחלקן הוקמו זמן קצר לפני כן. הסגנון שהם נגנו לא תמיד חפף, אבל כולן נכנסו תחת קטגוריה אחת בשם בריטפופ. הבריטפופ היה האנטיתזה לגראנג' האמריקאי ויצא כנגד המוזיקה והתרבות האמריקאית שהלכה ופעפעה אל תוך התרבות הבריטית הפופולרית.
האלבום השני של "בלר" "Modern Life Is Rubbish" שיצא במאי 1993 היה הכנה לדבר האמיתי שהגיע כעבור פחות משנה.
סולן הלהקה Damon Albarn יצא לחופשה במגלוף, ספרד, יחד עם חברתו דאז, ג'סטין פרישמן, סולנית להקת "אלסטיקה". לדברי אלברן, בעיר היו "מועדוני לילה דביקים סטייל אסקס" וצעירים וצעירות שהסתובבו בחיפושים בלתי פוסקים אחר פעילות מינית. אלברן קיבל השראה מהמתירנות הזאת, וכתב את השיר "Girls & Boys".
השיר שוחרר במרץ 1994 כסינגל הראשון מתוך אלבומם השלישי של בלר "Parklife". המנגינה האופטימית והקליטה המשיכה להדהד בקרב המעריצים, ובסופו של דבר השיר הגיע למקום החמישי במצעד הבריטי. זה סימן הישג משמעותי עבור "בלר", והפך לסינגל המצליח ביותר שלהם בזמנו.
ההצלחה של "Girls & Boys" מילאה תפקיד מרכזי בהגברת הפופולריות של הלהקה, והשיר נבחר לסינגל השנה גם על ידי NME וגם על ידי מלודי מייקר ב 1994. הקליפ שיצר הבמאי קווין גודלי ("10CC" ו"קרים") העביר היטב את אווירת הכייף והסליזיות של השיר. גודלי מיתג את הקליפ כ- "Page 3 Rubbish" והעטיפה הקדמית של הסינגל נלקחה תחפיסת קונדומים של "Durex".
זו היתה יריית הפתיחה לאלבום שכלל אסופה של שירים בשלל סגנונות על חיי היומיום של האנשים בבריטניה, כאשר השירים נעים בין רוק לסינת'פופ, ואלס אינסטרומנטלי, Pאנק-רוק, דאנס, פופ בארוקי פרנקופילי, ואפילו סאונד חללי נסיוני בשיר היחיד באלבום שדיימון אלברן לא שר "Far Out" (זהו קולו של הבסיסט אלכס ג'יימס).
הסינגל השני והיפייפה "To the End" הוא בלדה תזמורתית עדינה ומלנכולית, שמתארת מערכת יחסים שמנסה לשרוד משבר אך הולכת ומתפרקת. השיר בולט בזכות העיבוד האורקסטרלי העשיר והשירה בצרפתית של Lætitia Sadier, שמוסיפים לו אווירה אירופאית רומנטית אך גם מרוחקת. למרות שלא היה להיט גדול (דווקא בישראל הושמע הרבה בתחנות הרדיו), הוא נחשב לאחד הרגעים המורכבים והאלגנטיים ביותר באלבום.
האלבום נקרא "Parklife", אבל שיר הנושא "Parklife" לא היה מתוכנן להופיע באלבום. השחקן פיל דניאלס הידוע בעיקר מתפקידו בסרט "קוואדרופוניה" ("The Who") היה אמור לדקלם בקטע האינסטרומנטלי "The Debt Collector" רק לאחר שדיימון אלברן לא הצליח לכתוב יצירה מתאימה הם העבירו את פיל לדקלם בשיר "Parklife".
קוקסון נזכר: "הרבה אנשים חשבו שזו חגיגה של האנגליות, אבל זה בעצם היה מאוד סרקסטי. השיר לא היה על מעמד הפועלים, הוא היה על מעמד אנשי הפארק: מנקי הזבל , מאכילי היונים, אצנים. אנשים שראינו כל יום בדרך לאולפן בפולהאם".
במהלך השיר ניתן לשמוע את גראהם קוקסון מנגן חלק מההמנון הגרמני בסקסופון. הוא היה סקסופוניסט כשפגש לראשונה את אלברן, אבל זו הייתה הפעם היחידה שהוא ניגן סקסופון עבור בלר. את ההשראה למילות השיר קיבל אלברן מהרומן "לונדון פילדס" (1989) של הסופר האנגלי מרטין אמיס.
הסינגל הרביעי "End of a Century" מתאר מערכת יחסים שמאבדת בהדרגה את הניצוץ שלה ככל שבני הזוג מזדקנים ומתרחקים. שורת הפתיחה של השיר, "היא אומרת שיש נמלים בשטיח, מפלצות קטנות ומלוכלכות/אוכלת את כל המנות, אוספת את הזבל", נכתבה על ידי ג'סטין פרישמן, הסולנית של אלסטיקה וחברה של אלברן באותה תקופה. נראה כי המילים מדגישות את השינויים לקראת סוף המילניום המתקרב, ואת העובדה שאנשים חושבים על העתיד במקום לדאוג להווה.
בסינגל האחרון "Tracy Jacks" אנחנו זוכים להכרה עם Tracy Jacks עובד מדינה שעובר את משבר אמצע החיים ומפגין התנהגות לא סדירה כמו התערטלות על חוף הים. סצנת החוף המתוארת בבית השני של השיר הזה נוצרה בהשראת הסיטקום של ה-BBC "עלייתו ונפילתו של רג'ינלד פרין", העוקבת אחר איש עסקים משועמם שמזייף את מותו על ידי השארת בגדיו על חוף הים.
בשיר "Magic America" בלר סוגרים חשבון פתוח עם האמריקאים, זכר לסיבוב ההופעות המסויט שהיה להם שם בשנת 1992. המילים מתמקדות בכך שאנשים רבים רוצים לנסוע לאמריקה ולראות בה ארץ חלומות, אבל יודעים זאת רק מהטלוויזיה, וברגע שהם מגיעים לשם, חלומות לחוד, ומציאות לחוד.
במקור, האלבום היה אמור להיקרא "London" וצילום עטיפת האלבום היה אמור להיות עגלת פירות וירקות. לאחר השינוי המתבקש, שונתה גם עטיפת האלבום לאחד מהבילויים האהובים על הבריטי הממוצע, מירוצי הגרייהאונד.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות