Bob Dylan - Blood on the Tracks

כתב: Moti Kupfer

תאריך הוצאה - 20.01.1975

סיפורים קצרים הופכים לשירים, בטח ובטח אצל אחד ממספרי הסיפורים הגדולים של המוזיקה המודרנית.

שנות ה-70 המוקדמות הביאו עימם אלבומים מגוונים של Bob Dylan, ובאיכות משתנה. "מה זה החרא הזה?" שאל גריל מרקוס, מבקר המוזיקה של מגזין הרולינג סטון, בתגובה לאלבומו העשירי "Self Portrait". האלבום הכפול כלל רק כמה שירים חדשים, ולא התקבל היטב גם ע"י מעריצי דילן הנאמנים. מאוחר יותר באותה שנה דילן התאושש עם "New Morning", אלבום שסומן כחזרה לתפוקה הדילנית.

ב- 1972 הוא יצר את הפסקול לסרטו של סם פקינפה, "Pat Garrett and Billy the Kid" ואף השתתף כשחקן משנה, כאחד מחברי הכנופיה. השיר מתוך הפסקול, "Knockin' on Heaven's Door" זכה לעשרות גרסאות כיסוי במשך השנים, הותיר רושם גדול יותר מהסרט עצמו, והיה לאחת מהקלאסיקות של הרוק האמריקאי.

לאחר שהחוזה עם "קולומביה רקורדס" פג, דילן חתם עם דייוויד גפן וחברתו החדשה "Asylum". הוא הקליט את האלבום "Planet Waves" יחד עם חברי "The Band", תוך כדי חזרות לסיבוב הופעות.

בינואר 1974 דילן ו- "The Band" פתחו במסע הופעות מתוקשר מחוף לחוף בצפון אמריקה. היזם ביל גראהם טען כי כמות האנשים שביקשו לקנות כרטיסים הייתה הגדולה מאי פעם. סיבוב ההופעות תועד באלבום "Before the Flood".

לאחר סיבוב ההופעות, התפרסם בתקשורת כי Bob Dylan ואשתו שרה נפרדו. דילן מילא שלוש מחברות קטנות בשירים על מערכות יחסים, ועל בעיות הנישואים שלו, שהפכו לאלבומו החמישה עשר "Blood on the Tracks" שיצא ב- 20.01.1975.

בספר הזיכרונות שלו משנת 2004, דילן הצהיר כי לשירים אין שום קשר לחייו האישיים, וכי הם נוצרו בהשראת הסיפורים הקצרים של אנטון צ'כוב. לעומת זאת, בנו, ג'ייקוב דילן, מנהיג להקת "The Wallflowers", צוטט שהוא מאמין שהאלבום הוא על ההורים שלו. השפעה נוספת הייתה האמן נורמן רייבן, שהמדריך שלו לציור משנת 1974 נתנה לדילן פרספקטיבה שונה, ויצרה אצלו את החיבור בין המוח, היד, והעין שלו יחדיו, באופן שאפשר לו לעשות במודע את מה שהוא הרגיש באופן לא מודע.

כשנודע לו ​​על הפופולריות של האלבום, דילן אמר למרי טראוורס בראיון ברדיו באפריל 1975: "הרבה אנשים אומרים לי שהם נהנים מהאלבום הזה. קשה לי להבין, איך אנשים נהנים מסוג כזה של כאב?"

נראה שדילן מכיר באופי האוטוביוגרפי של חלק מהאלבום כמו בשיר "Simple Twist of Fate" אותו הוא הציג בתור "סיפור אהבה פשוט שקרה לי". שיר שמתאר סטוץ של לילה אחד במלון "Waterfall". דילן חוקר את מחשבותיהם של הגבר והאישה, כשהיא עוזבת לשוטט ברציפים זמן קצר לאחר תום ליל התשוקה. הוא גם עושה שימוש בשינוי נקודת המבט של השיר, מגוף ראשון לגוף שלישי, לפעמים באותו פסוק.

בראיון משנת 1978, הוא הגיב להערכה על כך שהאלבום היה מעין וידוי שלו וש- "Tangled Up in Blue" התבסס על מערכת היחסים שלו עם שרה באומרו, "יכול להיות שיש איזה חלק קטן בי שמתוודה על משהו שקרה לי" זה די מתחבר עם הרעיון שהוא שאב מנורמן רייבן. השיר עוסק באשתו שרה, שכן הוא מתאר כיצד הם 'נפרדו על הרציפים לילה אחד' וזה כנראה מה שקרה בפועל. העניין הוא שדילן בדרך כלל לא חושף את רגשותיו כלל. אבל כאן, זה כאילו שהוא רשם את רגשותיו על שלט והחזיק את השלט כדי שהעולם יראה. המילים מאוד עמוקות, ומאוד פיוטיות.

בשירים כמו "You're A Big Girl", "You're Gonna Make Me Lonesome When You Go" ו-"If You See Her Say Hello", הוא מתקשה לאזן בין היותו המבוגר הבוגר והצורך לשחרר, הכל תוך כדי שהוא רדוף ממה שיכול היה להיות.

מלנכוליה מפנה את מקומה למרה ב- "Idiot Wind" קינה באורך של כמעט שמונה דקות, הכוללת את Bob Dylan הממורמר שמפתח טינה, ויצר נקמה כנגד מאהב שהרס את אהבתם. ב- "Lily, Rosemary And The Jack Of Hearts" אנחנו מקבלים את דילן הקולנועי, עם בלדת קאנטרי אופטימית המתארת ​​את הלילה בחייהם של שודדים, ברון יהלומים, ואמני קברט בעיירה במערב הישן.

ב- "Shelter From The Storm" דילן מספר על חזיונותיו על אהבת חייו לשעבר המספקת לו נחמה מהסערה המתמדת שהחיים מציגים. אבל כמו ברבים מהשירים באלבום, אהבה ללא תנאי מפנה מקום לחרטה, כשהם מאבדים אחד את השני. אחרי כל החרטות, והוידויים מגיע "Buckets of Rain" שחותם את האלבום עם שיר בו דילן מביט קדימה, ולא מתרכז בשברון הלב. מנגן בגיטרה שלו ומגובה רק בבס, דילן מתאר אהבה במונחים לא מורכבים. הוא מתאר את המאמץ שנדרש כדי למצוא אותו בין עליבות חיי היומיום והמציאות הנובעת מחברים שמתרחקים. המילים שלו פשוטות, אך מלאות הרבה עומק ומשמעות, כשהוא שר, "חברים יגיעו, חברים ייעלמו / אם את רוצה אותי מותק, אני אהיה כאן."

עטיפת האלבום מציגה פורטרט של Bob Dylan בפרופיל המביט שמאלה, מדובר בתצלום של פול טיל. טיל הסביר שהתמונה צולמה בעדשת טלפוטו בהופעה בגני מייפל ליף, בטורונטו ב-10 בינואר 1974. כשפיתח את התמונה הוא עשה אותה סולרית, ואז צבע אותה בצבעי מים.

להאזנה: Spotify, Apple Music

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל

אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר!!