Camel - Dust and Dreams
ב- 10 בספטמבר 1991 הוציאה "Camel" את "Dust and Dreams", אלבום האולפן ה-11 שלה.
שבע שנים חלפו מאז "Stationary Traveller", ובמונחים של עולם הרוק זו כבר הייתה כמעט היעלמות. אבל השתיקה הזאת לא נבעה ממחסור ברעיונות. מאחורי הקלעים "Camel" הייתה שקועה בתקופה קשה של מאבקים משפטיים, חוזים, תמלוגים וחיפוש אחר בית חדש למוזיקה שלה. באביב 1985 הסתיימה מערכת היחסים עם "Decca", ובמקום החופש שהלהקה קיוותה למצוא הגיעו שנים שבהן Andrew Latimer התקשה למצוא חברת תקליטים שתסכים להוציא את החומר החדש בלי לנסות לעצב אותו מחדש.
החומרים שיהפכו בהמשך ל-"Dust and Dreams" כבר החלו להתגבש באמצע שנות ה-80, אבל הדרך לאלבום הייתה ארוכה. היו שיחות עם "EG Records" שלא הבשילו, ניסיונות נוספים למצוא חוזה, ובמקביל גם התחושה שהמערכת שסביב הלהקה הפכה למכשול. בשנת 1988 עברו Andrew Latimer ו-Susan Hoover לארצות הברית. הם מכרו את הבית בלונדון, עברו לקליפורניה והשקיעו חלק מהכסף בבניית אולפן קטן שבו לאטימר יוכל לעבוד בלי שעון של חברת תקליטים מעל הראש.
בשנת 1990 לאטימר חזר אל החומר ושכתב חלק גדול מהמחצית השנייה של האלבום. כשהעבודה הסתיימה ועדיין לא נמצא לייבל שהיה מוכן לקחת אותו, הוא והובר עשו את הדבר שהגדיר מחדש את עתידה של "Camel": הם הקימו את "Camel Productions" והחליטו להוציא את האלבום בעצמם. אחרי שנים שבהן חברות תקליטים לחצו על הלהקה לקצר, לפשט או לחפש סינגלים, כפי שקרה באופן בולט סביב "The Single Factor", הפעם לא היה מי שיגיד להם מה מותר ומה לא. "Dust and Dreams" הוא לכן לא רק אלבום קאמבק. הוא גם הצהרת עצמאות.
מקור ההשראה היה הספר "The Grapes of Wrath" של John Steinbeck, המתאר את משפחת Joad שנאלצת לעזוב את אוקלהומה בתקופת השפל הגדול ולצאת מערבה אל קליפורניה. התקווה למצוא שם אדמה, עבודה וחיים חדשים נשחקת בהדרגה מול עוני, ניצול ואכזבה. לאטימר לא ניסה להקליט ספר על גבי תווים, אלא לקח את התחושות שבתוכו: אבק, דרך, רעב, תקווה, אובדן והבטחה שנראית תמיד קצת רחוקה יותר.
קשה גם להתעלם מההקבלה לחיים שלו עצמו. גם Andrew Latimer ו-Susan Hoover עזבו את אנגליה ונסעו מערבה אל קליפורניה בחיפוש אחר התחלה חדשה. זה לא הופך את "Dust and Dreams" לאוטוביוגרפיה, אבל זה מסביר למה הסיפור של Steinbeck נשמע כאן אישי כל-כך. מאחורי המסע של משפחת Joad נמצא גם מסע של מוזיקאי שנאלץ לעזוב מערכת שלא אפשרה לו להתקדם, ולהתחיל כמעט מחדש.
מבחינה מוזיקלית, האלבום בנוי כיצירה אחת ארוכה המחולקת ל-16 קטעים. חלק מהם שירים מלאים, אחרים הם מיניאטורות אינסטרומנטליות של פחות משלוש דקות, ויש גם קטעים שנמשכים פחות מדקה. החיבור ביניהם חשוב יותר מהגבולות. במקום רצף של שירים שנועדו לעמוד כל אחד בפני עצמו, "Camel" בונה כאן פסקול. הסינתיסייזרים מציירים את הנוף, החליל מוסיף צבע אנושי ושברירי, והגיטרה של Andrew Latimer נכנסת ברגעים הנכונים כמו קול של דמות שלא צריכה מילים כדי להסביר מה היא מרגישה.
ההרכב המרכזי כלל את Andrew Latimer בגיטרה, חליל, קלידים ושירה, את Colin Bass בבס, את Ton Scherpenzeel בקלידים ואת Paul Burgess בתופים. לצדם השתתפו Don Harriss בקלידים, Christopher Bock בתופים, Kim Venaas במפוחית ובטימפני, David Paton ו-Mae McKenna בשירה, John Burton בקרן יער ו-Neil Panton באבוב. לאטימר הפיק והנדס את האלבום, Bruce Lampcov טיפל במיקס ב- "AIR Studios" בלונדון ו-Doug Sax במאסטרינג. חלק מההקלטות נעשו גם ב- "Abbey Road", אבל הלב של הפרויקט נשאר האולפן והמערכת העצמאית שלאטימר והובר בנו לעצמם.
הקטע "Dust Bowl" פותח את האלבום בלי מבוא מפואר. הוא קצר, מרחף ומאובק כמעט כמו שמו, ומכניס אותנו ישר אל הנוף. מתוכו צומח השיר "Go West", שבו הדרך מערבה עדיין נשמעת כמו הבטחה. יש בו תנועה, מלודיה פשוטה יחסית ותחושה של משפחה שעוזבת מאחור עולם שכבר אינו מסוגל להחזיק אותה. המוזיקה עדיין אינה כבדה, אבל כבר אפשר לשמוע שהאופטימיות הזאת זמנית.
הקטע "Dusted Out" הוא מעבר קצר, כמעט תמונת דרך חולפת, לפני "Mother Road" שמעניק למסע יותר משקל וקצב. זה אחד הקטעים שבהם "Camel" מצליחה לגרום למוזיקה להתקדם ממש פיזית. הבס והתופים דוחפים קדימה, הקלידים פותחים את המרחב, והגיטרה של לאטימר נשמעת כאילו היא מתבוננת בנוף מתוך חלון של מכונית. השם "Mother Road" מזכיר את הכינוי של "Route 66", הדרך שהובילה דורות של מהגרים מערבה.
אחריו מגיע "Needles", קטע מתוח יותר שבו המפוחית של Kim Venaas מעניקה למוזיקה צבע אמריקאי יבש ומחוספס. כאן כבר אין רומנטיקה של נסיעה. הדרך מתחילה לעקוץ, והאלבום מתחיל להחליף את החלום בתחושת אי נוחות.
השיר "Rose of Sharon" הוא אחד הרגעים האנושיים ביותר באלבום. הוא נכתב בידי Andrew Latimer ו-Susan Hoover, ושמו מתייחס לדמות Rose of Sharon בספר, בת המשפחה ההרה שנושאת בתוכה גם תקווה וגם פחד. David Paton ו-Mae McKenna מוסיפים כאן קולות שמרככים את המעטפת, אבל מתחת ליופי נשארת השאלה מה עושים כשהעתיד שאמור היה להציל אותך מתחיל להתפורר.
הקטע "Milk N' Honey" לוקח ביטוי שמסמל שפע והופך אותו כמעט לאירוניה. קליפורניה אמורה להיות "ארץ החלב והדבש", אבל ככל שהמשפחה מתקרבת אליה, כך הפער בין ההבטחה למציאות מתרחב. המפוחית חוזרת ומחברת שוב את המוזיקה לאדמה, בזמן שהקלידים משאירים מעליה שכבה של חלום שהולך ומתעמעם.
השיר "End of the Line" הוא באורך כמעט שבע דקות ואחד משיאי המחצית הראשונה. גם הוא נכתב יחד עם Susan Hoover, והוא מרכז לתוכו את כל מה שהאלבום בנה עד עכשיו: עייפות, כעס, אכזבה ותחושה שהדרך שהייתה אמורה להוביל למקום חדש הובילה לקצה. לאטימר לא צריך להעמיס כאן. הוא נותן למלודיה להתפתח בסבלנות, וכשהגיטרה עולה קדימה היא נשמעת פחות כמו סולו ויותר כמו וידוי.
מהקטע "Storm Clouds" האלבום נכנס עמוק יותר אל החלק האינסטרומנטלי שלו. "Cotton Camp", "Broken Banks" ו-"Sheet Rain" כמעט מתמזגים זה בזה. הכותרות לבדן מספרות את הסיפור: מחנה עבודה, שבר כלכלי, גשם שמחליף את האבק. כאן "Camel" חוזרת אל היכולת שהפכה אלבומים כמו "Mirage" ו-"Moonmadness" לכל כך אהובים, לספר סיפור שלם באמצעות צבע, דינמיקה ומלודיה בלי להסביר כל רגע במילים.
הקטעים "Whispers" ו-"Little Rivers and Little Rose" מורידים שוב את הדופק. האבוב של Neil Panton והמרקמים העדינים יוצרים רגע של שקט בתוך מסע שהלך והתקדר. זו לא מנוחה אמיתית, יותר עצירה קצרה שבה הדמויות והמאזין מקבלים זמן להסתכל סביב ולהבין כמה רחוק כבר הגיעו.
ואז מגיע "Hopeless Anger", הרגע שבו כל האיפוק נשבר. זה אחד הקטעים החזקים באלבום ואחד מאותם רגעים שבהם הגיטרה של Andrew Latimer מזכירה למה מעט מאוד נגנים יודעים לסחוט כל-כך הרבה רגש ממספר קטן יחסית של תווים. הקטע נע בין מתח להתפרצות, בין סינתיסייזרים אפלים לבין גיטרה שמסרבת להישאר ברקע. אם חלקים גדולים מהאלבום מציגים את הכאב מבחוץ, כאן הוא סוף סוף מדבר בקול.
הקטע המסיים "Whispers in the Rain" לא מנסה לפתור את הכול. הטימפני, הקלידים והגיטרה משאירים אותנו עם תחושה של דרך שנמשכת גם אחרי שהמוזיקה נגמרת. אין ניצחון גדול ואין סוף הוליוודי. יש הישרדות, ויש האפשרות להמשיך. זה סיום שמתאים גם למשפחת Joad וגם ל-"Camel" של 1991.
העטיפה משלימה את הסיפור בצורה כמעט מושלמת. הילד הקטן העומד לבדו בתוך נוף מאובק נראה כאילו נשלף ישירות מאמריקה של תקופת השפל. החומרים החזותיים באלבום נשענו על צילומים מארכיון Library of Congress, והקרדיט לעטיפה מציין את הצלם Arthur Rothstein, מהמתעדים החשובים של תקופת ה-Dust Bowl. עוד לפני ששומעים צליל, התמונה כבר מכניסה אותנו לעולם של האלבום.
מי שמגיע אל "Dust and Dreams" דרך "Mirage" או "Moonmadness" ישמע כאן להקה אחרת. יש פחות התפרצויות של הרכב צעיר ויותר סבלנות של מספר סיפורים. הסינתיסייזרים וההפקה מזכירים שיש רגעים שבהם האווירה חשובה יותר מהשיר עצמו, אבל דווקא בגלל זה האלבום עובד כמכלול. הוא אינו מנסה להעמיד פנים שהשנים לא עברו.
מי שאוהב את הצד הסיפורי של "Nude" ירגיש כאן בבית. בשני האלבומים "Camel" משתמשת בקונספט כדי לבנות מסע רגשי, אבל "Dust and Dreams" אישי ובוגר יותר. הוא נכתב על דמויות מספר, אבל נשמע כמו יצירה של אדם שחווה בעצמו שנים של אובדן שליטה ומבין עד כמה יקר יכול להיות החופש ליצור בדרך שלך.
מבחינה מסחרית, "Dust and Dreams" לא היה אלבום גדול, אבל הוא התקבל בחום ונמכר היטב מספיק כדי להוכיח שהמודל העצמאי יכול לעבוד. ההצלחה אפשרה ל-"Camel" לחזור לבמה בשנת 1992 לסיבוב הופעות עולמי, עם Colin Bass ו-Paul Burgess לצדו של לאטימר ו-Mickey Simmonds בקלידים. חלק מאותה תקופה תועד בהמשך באלבום ההופעה "Never Let Go", והתחושה הייתה ברורה: הלהקה לא רק חזרה, היא מצאה דרך להמשיך בלי לבקש רשות.
במבחן הזמן, "Dust and Dreams" הוא אחד האלבומים החשובים בסיפור המאוחר של "Camel". לא מפני שהוא מכר יותר מהקלאסיקות של שנות ה-70, ולא מפני שהוא ניסה להתחרות בהן, אלא מפני שהוא החזיר ל-Andrew Latimer את השליטה על המוזיקה שלו. מתוך שנים של "אבק" יצא אלבום על אנשים שממשיכים ללכת גם כשהחלום מתרחק. ומתוך אותו אלבום נולדה הדרך שאפשרה ל-"Camel" להמשיך ליצור בעשורים הבאים.
יש בו רגעים יפים יותר ופחות, ולעיתים הסיפור מתקדם דרך אווירה במקום דרך שיר בלתי נשכח, אבל כשהאלבום מגיע לשיאים שלו, במיוחד ב-"Rose of Sharon", "End of the Line" ו-"Hopeless Anger", קשה לפספס את העומק שבו. "Dust and Dreams" הוא אלבום על דרך, אבל יותר מכל הוא אלבום על הזכות לבחור את הדרך הזאת בעצמך.
להאזנה: YouTube, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות