David Bowie - The Man Who Sold the World
כתב: Moti Kupfer
תאריך הוצאה - 4.11.1970 US 8.4.1971 / UK
ביולי 1969 הגיע רגע המפנה בחייו של בחור זהב, לעתיד לבוא איש כוכב, אבל כעת בחדר הבקרה החלו לקרוא למייג'ור טום. דייויד ג'ונס לקח את גלולות הפרוטאין, שם את הקסדה, והמריא. הוא כבר לא יחזור להיות דייויד ג'ונס, כעת הוא בחלל, ודייויד בואי נולד רשמית.
הסינגל "Space Oddity" שם את בואי בספירה אחרת, ספירת ההצלחה, והאוויר לפתע הרגיש לו מעט דליל, ממש כמו בחלל. הוא הבין כעת שהוא צריך להמשיך ולטפס מדרגה אחרי מדרגה למעלה, וזה לא יהיה פשוט, יהיו מעידות.
המעידה הראשונה חיכתה לו מעבר לפינה. הסינגל הצליח, אך האלבום שיצא מאוחר יותר באותה שנה הצליח פחות, בין היתר בשל כישלון חברת התקליטים פיליפס רקורדס לקדם אותו ביעילות.
עד 1970 תשומת הלב שקיבל בואי כתוצאה מהצלחת "Space Oddity" התפוגגה, והסינגל הבא שלו, "The Prettiest Star", לא הצליח להיכנס למצעדים.
כשהבין שהדרך שלו כאומן סולו רצופה קשיים, הקים בואי את הלהקה "The Hype", עם הבסיסט טוני ויסקונטי, המתופף ג'ון קיימברידג' והגיטריסט מיק רונסון, אותו פגש בפברואר 1970.
בהופעות לבשו חברי הלהקה תלבושות ראוותניות בסגנון גיבורי על. בואי הפסיק את הופעות הלהקה בסוף מרץ 1970 כדי להתמקד בהקלטות ובכתיבת שירים לאלבומו הבא, "The Man Who Sold the World", שיצא בארה"ב ב-4 בנובמבר 1970, וכדי ליישב סכסוכים עם מנהלו, קנת' פיט.
קיימברידג' הודח מהלהקה בסוף מרץ והוחלף על ידי מיק "וודי" וודמנסי. וודמנסי אמר על בואי: "הבחור הזה חי ונושם ככוכב רוקנרול".
עד אפריל 1970 התגוררו ארבעת חברי "The Hype" בהדון הול שבקנהאם, אחוזה אדוארדיאנית שהוסבה לבניין דירות ותוארה על ידי אחד המבקרים כבעלת אווירה סטייל "הסלון של דרקולה". רונסון וויסקונטי בנו אולפן מאולתר מתחת לגרם המדרגות הגדול בהדון הול, ושם הקליט בואי רבים מהדמואים שלו מתחילת שנות ה-70.
ההקלטות לאלבום החלו ב-17 באפריל 1970 באולפני Advision בלונדון, כאשר הלהקה החלה לעבוד על "All the Madmen". למחרת נשכר ראלף מייס לנגן על סינתיסייזר מוג, לאחר שהראה את כישוריו בגרסת הסינגל של "Memory of a Free Festival".
באותה תקופה היה מייס פסנתרן קונצרטים בן 40, שהיה גם ראש מחלקת המוזיקה הקלאסית בחברת התקליטים Mercury Records. במהלך אותה תקופה סיים בואי את חוזהו עם פיט ופגש את מנהלו לעתיד, טוני דפריס, שסייע לו בסיום החוזה. ההקלטות עברו לאולפני Trident בלונדון ב-21 באפריל ונמשכו שם עד אמצע מאי.
ב-4 במאי הקליטה הלהקה את "Running Gun Blues" ואת "Saviour Machine". האחרון היה במקור שם העבודה של שיר הנושא, אך בואי עיבד את השיר מחדש למנגינה שונה, וכך נוצרה הגרסה הסופית של "Saviour Machine".
ההקלטה והמיקסינג הועברו חזרה לאולפני Advision ב-12 במאי והושלמו עשרה ימים לאחר מכן. את השירה לשיר הנושא הקליט בואי ביום האחרון.
בואי היה עסוק באשתו החדשה, אנג'י, ובבעיות ניהוליות באותה תקופה, ולכן המוזיקה עובדה ברובה על ידי רונסון וויסקונטי. רונסון ניצל את המפגשים כדי ללמוד מוויסקונטי רבות על טכניקות הפקה ועיבוד.
למרות שבואי מוכר רשמית כמלחין של כל המוזיקה באלבום, המחבר פיטר דוגט ציטט את ויסקונטי באומרו: "השירים נכתבו על ידי ארבעתנו. היינו מנגנים במרתף, ובואי היה אומר אם הוא אוהב אותם או לא".
כמו המוזיקה, גם המילים אפלות משמעותית מאלה של קודמו. הן מכילות נושאים רבים שבואי המשיך לחקור לאורך שארית שנות ה-70, כולל "שיגעון, ניכור, אלימות, בלבול זהות, כוח, חושך ודיבוק מיני".
המילים נתפסו גם כמשקפות את השפעתן של דמויות כמו אליסטר קראולי, פרנץ קפקא ופרידריך ניטשה. רבים רואים באלבום מבוא לדמויות כמו זיגי סטארדאסט ו"העכבישים ממאדים", ולז'אנר הפאנק שיופיע בחלקו השני של שנות ה-70.
שיר הפתיחה, "The Width of a Circle", הוא אפוס בן שמונה דקות של רוק מתקדם. השיר, שהושמע לראשונה בפברואר 1970 בסשן ל-BBC, מובל על ידי נגינת הגיטרה של רונסון.
המילים מזכירות את המשורר הלבנוני חליל ג'ובראן, ובמחצית השנייה של השיר המספר חווה מפגש מיני עם אלוהים במאורתו של השטן, במעמקי הגיהנום.
מילות השיר "All the Madmen" קיבלו השראה מאחיו למחצה של בואי, טרי ברנס, שסבל מסכיזופרניה, ומשקפות את נושא הטירוף הממוסד. השיר מכיל תפקיד חלילית היוצר אווירה שהביוגרף של בואי, דייויד באקלי, מתאר כ"דמנציה ילדותית", והגיטרה של רונסון, המפיקה צלילים מעוותים, יחד עם הסינתיסייזר מוג של מייס, מעצימים את תחושת הפחד לקראת סופו של האפוס.
בשיר הבלוז-רוק הכבד "Black Country Rock" העביר בואי חלק קטן מהמלודיה, וארבע שורות שנכתבו במהירות, אותן נתן לרונסון ולוויסקונטי, שהשלימו את המילים כדי ליצור את השיר.
בשיר "After All" המילים, הכוללות שירת "אה, ביי ג'ינגו" המזכירה שירי מיוזיק הול (אולמות בידור מהתקופה הוויקטוריאנית), עוקבות אחר קבוצת ילדים שעדיין לא חוו את גיל הבגרות ולא איבדו את תמימותם. בדומה לשיר "The Supermen" גם כאן יש התייחסות ליצירותיו של ניטשה.
מילות השיר "Running Gun Blues" דנות במתנקשים נושאי נשק ומהוות פרשנות על מלחמת וייטנאם, ובמיוחד על טבח מי ליי בשנת 1968, שבו חיילים אמריקאים טבחו במאות אזרחים וייטנאמים לא חמושים. הטבח הפך לאירוע שסימל יותר מכל את פשעי המלחמה של הכוחות האמריקאים בווייטנאם. למרות שהמילים משקפות את הנושאים של אלבומו הקודם, "Space Oddity", המוזיקה משקפת את סגנון הרוק הכבד הדומיננטי באלבום ומצביעה על הכיוון המוזיקלי העתידי של בואי.
בדומה לשיר הקודם, גם שורשיו של "Saviour Machine" נטועים עמוק בבלוז רוק וברוק הכבד. המילים מתייחסות לקונספט של מחשבים שעוקפים את המין האנושי. מדהים לראות עד כמה בואי חשב על הקדמה של המכונה מול האדם כבר ב-1970.
כמו רוב שירי האלבום, גם "She Shook Me Cold" נוצר ברובו על ידי רונסון, ויסקונטי ווודמנסי, ללא תרומתו של בואי. סגנון הבלוז של השיר הושווה לסגנון של "לד זפלין". המילים מתייחסות למפגש מיני עם אישה.
שיר הנושא של האלבום, "The Man Who Sold the World", מרגיש כשיר "רדוף רוחות". מבחינה מוזיקלית הוא מבוסס על ריף גיטרה "מעגלי" של רונסון. המילים מסתוריות ומעוררות דמיון והושפעו משירים רבים, ובהם הפואמה "Antigonish" (1899) מאת ויליאם יוז מירנס.
המספר נתקל במעין כפיל, כפי שמוצע בפזמון השני, שבו "I never lost control" מוחלף ב-"We never lost control". שירתו של בואי הססנית ושקטה מאוד לכל אורכו, בשונה משאר האלבום.
השיר החותם את האלבום, "The Supermen", משקף באופן בולט את הנושאים של ניטשה, ובמיוחד את השפעת הרומנטיקה הגרמנית, כאשר הנושא והמילים שלו מתייחסים לחזונותיו האפוקליפטיים.
האלבום המקורי בארה"ב משנת 1970 כלל ציור עטיפה דמוי קריקטורה מאת חברו של בואי, מייקל ג'יי וולר, ובו קאובוי מול בית החולים קיין היל. וולר, שאחד מחבריו היה מטופל שם, הציע את הרעיון לאחר שבואי ביקש ממנו ליצור עיצוב שיתפוס את הטון המבשר רעות של המוזיקה.
בואי התלהב מהעיצוב המוגמר, אך עד מהרה שקל מחדש את הרעיון וביקש ממחלקת האמנות של פיליפס רקורדס, חברת בת של מרקורי, לגייס את הצלם קית' מקמילן כדי לצלם עטיפה חלופית.
הצילומים התקיימו ב"סביבה ביתית" בסלון בהדון הול, שם שכב בואי על שזלונג ב"שמלת גבר" סאטן בצבעי קרם וכחול, רמז מוקדם לעניין שלו בניצול מראהו האנדרוגיני. השמלה עוצבה על ידי מעצב האופנה הבריטי מייקל פיש. המראה והתנוחה של בואי בתמונה קיבלו השראה מציור פרה-רפאליטי מאת דנטה גבריאל רוסטי.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות