ב- 29 לאוקטובר, 1984 "Deep Purple" הוציאו את האלבום ה- 11 שלהם "Perfect Strangers".
האלבום סימן את אחד הקאמבקים המרגשים ביותר ברוק - שובו של ההרכב האייקוני MK II של "Deep Purple" לאחר הפסקה של 11 שנים. ההרכב הקלאסי הזה, בהשתתפותRitchie Blackmore, Jon Lord, Ian Paice, Roger Glover ו- Ian Gillan, לא הקליט יחד מאז "Who Do We Think We Are" שיצא בשנת 1973. לא זו בלבד, אלא שזה היה אלבום האולפן הראשון של "Deep Purple" מזה תשע שנים. האיחוד הזה בין חברי הליינאפ הקלאסי לא היה עניין של מה בכך. חברי הלהקה השאירו את המתחים ביניהם בעבר, התאספו ובאו מפרויקטים מצליחים, כשכל אחד מהם מביא עמו אש רעננה: בלקמור וגלובר עשו גלים עם "Rainbow", גילאן שהקים את "Ian Gillan Band" ומאוחר יותר קבוצה נפרדת בשם "Gillan" בדיוק סיים את הקדנציה עם "Black Sabbath", לורד ופייס נגנו עד לאחרונה עם "Whitesnake", ופייס הופיע עם הלהקה של Gary Moore. עם "Perfect Strangers", לא רק שהחברים המשיכו מאיפה שהפסיקו - הם יצרו יצירת מופת מודרנית שאימצה את סגנון העבר שלהם ואף דחפה אותו קדימה עם התאמות להארד רוק של שנות השמונים.
שם האלבום ככל הנראה מרמז על תהליך הכתיבה וההקלטה של האלבום, שכן הם כנראה הרגישו כמו "זרים מושלמים" בחלוף למעלה מעשור בו לא עבדו יחד. חמשת חברי ההרכב הקלאסי של MK II נפגשו ב-Rural Stowe, ורמונט, ארה"ב, שם כתבו והקליטו 10 רצועות, שמונה מהן הגיעו לאלבום המקורי, ושתיים נוספות, "Not Responsible" והקטע האינסטרומנטלי בן 10 הדקות "Son of Alerik", הופיעו בגרסאות מאוחרות יותר של האלבום.
האלבום יוצא לדרך עם "Knocking at Your Back Door", פתיחה מחשמלת בת שבע דקות שמסמלת את החזרה של ההרכב המדהים ומציגה את הכימיה המדהימה והמתמשכת של הלהקה. אינטרו הקלידים הדרמטי של Jon Lord בונה את המתח בזמן שהבס של Roger Glover מצטרף ומוסיף לאווירה שכאילו נלקחה מפסקול של סרט אימה. תוף הסנר של Ian Paice מתפוצץ באוף-ביט ונותן את האות להסתערות הכוללת, עם הריפים העוצמתיים של Ritchie Blackmore (ושני סולואים לפנתיאון) ועם הקלידים האייקונים של Jon Lord שקובעים את הקצב הסוחף של השיר. הקול של Ian Gillan הזדקן קצת אך הוא עדיין בשיאו מוביל את הלהקה בעוצמה רעננה עם מילים אותם כתב על מין אנאלי. ההפקה מעודנת וחלקה יותר, משקפת את הלך הרוח בשנות ה-80, אך מבלי לוותר על הסגנון הגולמי והאנרגיה של ההרכב הקלאסי הזה.
מיד לאחר מכן מגיע "Under the Gun" עם הקצב הרועם של Glover ו-Paice וריף קלידים קליט ומעולה של Lord. השיר מרים את הקצב עם סאונד אגרסיבי יותר, פאנצ'י, שמתעל את הרוח האנרגטית והמרדנית של "Deep Purple" הקלאסית. קטע המעבר האינסטרומנטלי הקצר בדקה 2:25 בוודאי יזכיר לכם את "Rainbow", כשבלאקמור מוביל בשני סולואי גיטרה מרשימים במיוחד.
הקטע הבא "Nobody's Home" הוא השיר היחיד שנכתב על-ידי כל חמשת החברים. הוא מאזן בצורה מושלמת בין מיומנות טכנית לרגש וספונטניות, מה שהופך אותו לאחד הרגעים הבולטים של האלבום. אין ספק שהלהקה שאפה כאן להחזיר את הרוח והסגנון של עידן MK II, והאנרגיה המתפרצת של השיר מראה זאת.
הצד הראשון של הוויניל מסתיים עם "Mean Streak" - אולי השיר החלש יותר בצד הראשון, אבל עדיין, הוא אחד מקסים ונהדר שיזכיר לכם בוודאי את "Purple" הקלאסית של שנות ה-70.
הצד השני של הוויניל נפתח עם שיר הנושא, "Perfect Strangers". רצועה מהפנטת שמונעת על ידי הריפים האפלים והמהדהדים של בלקמור ונגיעות הקלידים האטמוספריות של לורד, שיוצרים יחד נוף סאונד סוחף, כמעט קולנועי. המילים של גילאן נכתבו בהשראת ספרי אלריק של מייקל מורקוק, מתעמקות בנושאים של זהות, שינוי ואיחוד מחדש, ומציעות למאזינים הצצה למסע שעברה הלהקה עצמה. השיר מאגד בתוכו את כל מה שהפך את "Deep Purple" ללהקה אגדית. הוא משלב נגיעות בלוז עם הארד-רוק קלאסי באופן מושלם וגורם לשיא להישמע שורשי ומודרני כאחד. זהו אחד משירי "Deep Purple" הבודדים ללא סולו גיטרה, ולמרות זאת הגיטריסט Ritchie Blackmore ציין שהוא אחד משירי "דיפ פרפל" האהובים עליו.
השיר הבא "A Gypsy's Kiss" הוא שיר בסגנון "Rainbow" ואחד הקליטים באלבום, עם נגינת קלידים מופתית של ג'ון לורד. ולמרות זאת, השיר מתקרב לסגנון הקלאסי של "Deep Purple" במהלך הקטע האינסטרומנטלי המדהים שאסור לכם לפספס, כאשר בלקמור ולורד מחליפים סולואים ומנגנים יחד בהרמוניה מושלמת.
האלבום מתקרב לסיום עם הבלדה היפה "Wasted Sunsets" המציגה את הצד הרך והמופנם יותר של "Deep Purple". זו אחת הרצועות הבודדות של "דיפ פרפל" שמדגישה את עבודת הגיטרה של Ritchie Blackmore בצורה מאופקת ומרגשת עם תווי הגיטרה הבלוזיים שלו, ולא עם ריפים חזקים וסולואים לוהטים.
האלבום נחתם עם "Hungry Daze", בנימה נוסטלגית, שמשקפת את ימיה הראשונים של הלהקה, עם מגע של הומור. המילים של גילאן לוקחות את המאזינים לטיול של זיכרונות, בעוד שהמוזיקה העוצמתית והמלוטשת חוגגת את שורשיה של הלהקה עם סולו גיטרה-קלידים מלודי ומדהים.
לסיכום, חברי הליינאפ האגדי MKII הצליחו לשים את המחלוקות בצד ולאחר למעלה מעשור התאספו ובאו מהפרויקטים המוזיקליים המצליחים והמגוונים שלהם, כדי להוכיח למעריצים ולמבקרים כאחד שלא מדובר רק באיחוד נוסטלגי, אלא בהרכב רענן ובועט שעדיין יכול להפתיע ולחדש. זו היה קאמבק רועם, מפתיע ומהדהד שחיזק את מעמדה של "Deep Purple" כאגדת רוק.
להאזנה: Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט
Comments