ב- 26 לינואר שנת 1973 שחררה "Deep Purple" את אלבום האולפן השביעי שלה "Who Do We Think We Are".
כותרת שם האלבום הגיעה מראיון שנתן המתופף Ian Paice לעיתון Melody Maker בשנת 1972 בו הוא התייחס למכתבים וביקורות שקיבלו חברי הלהקה, כשהוא מציין שהמכתבים הכועסים בדרך כלל מתחילים במשפטים כמו: "Who do Deep Purple think they are..."
זה האלבום הרביעי והאחרון שהוציא ההרכב הקלאסי של הסגולים MKII – הרכב האולסטאר של הלהקה שכלל את Ritchie Blackmore, Jon Lord, Ian Paice, Roger Glover ו- Ian Gillan.
ההרכב המדהים הזה יתאחד אומנם בשנת 1984 וישחרר את האלבום המצוין "Perfect Strangers", אולם בעת הקלטת האלבום נושא סיקורנו, איחוד שכזה לא היה נראה בכלל באופק כמשהו אפשרי, שלא לדבר על המשך עבודה משותפת.
עד כמה שההרכב הזה של הסגולים היה אלמותי ושחרר אלבומי מאסטרפיס בקצב מטורף, הרי שהוא אף פעם לא היה הרכב ממש יציב. המתחים בין חברי הלהקה תמיד היו שם והם הלכו והתגברו דווקא אחרי שהלהקה שחררה את האלבום המושלם "Machine Head" במרץ 1972. מיד אחרי שחרור האלבום יצאה הלהקה לסיבוב הופעות חובק עולם במסגרתו הוקלט גם האלבום המופתי "Made In Japan" במהלך שלוש הופעות שהתרחשו בין ה- 15 ל- 17 לאוגוסט 1972 ביפן. הלהקה היתה אז בשיאה הן מבחינת הצלחה עולמית והן מבחינה מוזיקלית, וניתן לשמוע זאת בכישרון האדיר והדיוק המדהים בביצועים של כל חמשת החברים באלבום ההופעה האדיר הזה.
אבל כשהלהקה חזרה לאולפן להקליט את אלבום האולפן הבא שלהם, הדברים כבר היו שונים. הלהקה הייתה עייפה מסיבוב הופעות שארך 18 חודשים, אבל במקום לתת לה לנוח ההנהלה רצתה להמשיך עם המומנטום ודחפה אותם להשלים את אלבומם הבא. העייפות והשחיקה שימשו כר פורה לויכוחים ולחיכוכים בין חברי הלהקה, בעיקר בין גילן לבלקמור. השניים היו מסוכסכים כל-כך עד שאפילו לא רצו להיות באותו חלל יחד, וכך קרה שתפקידי השירה של Ian Gillan ונגינת הגיטרה של Ritchie Blackmore הוקלטו ללא כל מעורבות משותפת שלהם בתהליך היצירה.
כך לדוגמא, את המילים לשיר "Smooth Dancer" כתב Ian Gillan על מערכת היחסים העכורה שהיתה לו עם בלקמור. המילים: "Black suede, don't mean you're good for me..." מתייחסות לסגנון הלבוש של ה"איש בשחור" ומתארות את תחושותין של Ian Gillan כלפי הטמפרמנט של בלקמור. גילן לא חסך במילים וציין במילות השיר שניסה להסתדר עם בלקמור אך ללא הצלחה: "I tried to go along with you" ואפילו רמז על העזיבה הממשמשת ובאה ועל כך שהוא עומד לצאת לחופשי עם המילים: "Don't you look at me because I'm gonna shake free". בלקמור אשר כאמור היה עסוק כל-כך בסכסוך עם גילן, אפילו לא שם לב שהשיר מדבר עליו, וכשכבר גילה זאת זה היה מאוחר מידי.
דוגמא נוספת לאווירה העכורה ששררה במהלך ההקלטות קשורה אף היא לבלקמור ולעובדה שבגל פעם שהוא הבריק באיזה ריף או ליין גיטרה שנשמע לו ולאחרים מבריק, הוא פשוט הפסיק לנגן אותו. כשנשאל למה על-ידי חבריו הוא פשוט ענה להם שהוא שומר עליו לפרוייקט סולו משלו. ואכן קטעים ימצאו את דרכם בסופו של דבר לאלבום "Ritchie Blackmore’s Rainbow".
נראה ששתי דוגמאות אלה מסבירות מדוע האלבום הזה נחשב בעיני רבים כאלבום הכי פחות טוב של הרכב MKII ומדוע התוצאה היתה פחות טובה בהשוואה לשלושת אלבומי המופת שבאו לפניו. כאשר הלהקה שחוקה, שסועה ועסוקה בחיכוך מתמיד, כאשר שניים מחבריה אפילו לא מסוגלים להיות באותו חלל ביחד, הדבר חייב להשפיע על תהליך היצירה ועל הרמה המוזיקלית, כפי שאכן קרה במקרה זה.
האווירה הקשה הזאת תגרום לגילן לעזוב את הלהקה כבר במהלך הקלטות האלבום, עקב תסכולו המתמשך. עם זאת הנהלת הלהקה הפעילה עליו לחץ לצאת לסיבוב ההופעות שיתמוך באלבום וגילן השתכנע. גלובר שהיה קרוב לגילן ולמעשה הצטרף יחד איתו ללהקה מההרכב הקודם בו ניגנו יחד, החליט לפרוש אף הוא לאחר ששמע ממנהל הלהקה על האולטימטום שבלקמור הציב לפייס וללורד לפיו זה או הוא או גלובר. השניים כמובן הבינו שתרומתו של Ritchie Blackmore ללהקה גדולה יותר ולכן החליטו שהם מעדיפים אותו על פני Roger Glover. בלקמור גם דאג שהדבר לא יסופר לגלובר בכדי למנוע מצב בו גלובר יעזוב את הלהקה באמצע סיבוב ההופעות המתוכנן. כשגלובר המסכן גילה על הכוונה הוא פשוט פרש כדי לא לתת לבלקמור את הסטטיספקציה בפיטוריו. השמועות מספרות שבהמשך בלקמור אף אמר לו "זה לא אישי זה פשוט ביזנס".
למרות הסוף העגום הזה של הרכב MKII ועל-אף שתהליך היצירה היה פגום מראשיתו, עדיין מדובר באלבום טוב של הסגולים. ואם זה מה שמייצר הרכב חולה ומדמם, מדהים לחשוב מה עוד הם היו מסוגלים לתת לנו לולא כל המריבות והחיכוכים.
האלבום נפתח עם "Woman from Tokyo" שהיה ללהיט הגדול מתוך האלבום. השיר נכתב לקראת ביקורם הראשון של חברי הלהקה ביפן והוא מספר על בחורה יפנית דמיונית וכולל את אחד מהריפים היפים של בלקמור באלבום ובכלל. מעניין לציין שגירסת האלבום של השיר שונה מהגירסה ששוחררה לרדיו. בעוד גירסת האלבום כוללת את הקטע הטריפי והחלומי באמצע השיר, הרי שהקטע היפיפה הזה לא נמצא בגירסת הסינגל. שיר זה הינו היחיד מתוך האלבום אותו הקליטה הלהקה ברומא, כאשר כל יתר שירי האלבום יוקלטו בפרנקפורט גרמניה. אומנם, במהלך אותם סשנים ברומא הקליטה הלהקה שיר נוסף - "Painted Horse", אולם הוא לא ייכנס לאלבום וישוחרר רק בהמשך במסגרת אלבומי אוסף עם קטעים נדירים והוצאה מחודשת של האלבום. למי שלא מכיר זהו שיר מומלץ שמציג גוון קצת שונה של הלהקה.
הקטע השני באלבום "Mary Long" נכתב במחאה על הצנזורה הבריטית. אלו מכם שקראו את הסקירה שהוצאנו על האלבום "Animals" של "Pink Floyd" בוודאי יזכור את השם Mary Whitehouse. מרי היתה פעילה ציבורית אשר הייתה מייסדת עמותת "הצופים והמאזינים הלאומיים" בבריטניה, גוף צנזורה שתפקידו היה "לנקות" את הטלוויזיה ויצירות התרבות ממה שהיא תפסה כמשחיתות מוסר. ובכן אותה מרי הייתה גם מושא השיר "(Pigs (Three Different Ones" של "פינק פלויד" – שם שימשה כאחת משלושת ה"חזירים" שווטרס כתב עליהם. לסקירה על האלבום "Animals" לחצו על הקישור.
הרצועה השלישית "Super Trouper" נכתבה על-ידי Ian Gillan על ההרגשה שלו כשהוא עומד על הבמה. סופר טרופר היה כינוי לספוט חזק שהיה בזמנו בשימוש בהופעות. זה לא השיר היחיד עם אותו הטייטל שנכתב על הספוט הייחודי הזה, להקת "ABBA" תשתמש בו כשם של האלבום ושיר הנושא מתוכו בשנת 1980. מעניין לציין שהשיר הזה שוחרר כסינגל השני מהאלבום והבי סייד שלו הוא "Blood Sucker" מהאלבום "In Rock" שממש מזכיר אותו.
הרצועה החותמת את הצד הראשון של הויניל הינה "Smooth Dancer" אותו כתב Ian Gillan על מערכת היחסים שלו עם בלקמור, כפי שכתבנו לעיל.
(Photo: Deep Purple - Udiscover Music)
את הצד השני של הויניל פותח השיר "Rat Bat Blue", אחד השירים הטובים באלבום עם עבודת קלידים מדהימה של ג'ון לורד שהוא גם השיר האהוב על גלובר מתוכו. השיר מדבר על "להתחיל עם בחורות" והכותרת שלו מתייחסת למעבר שמבוצע על התופים.
השיר השני בצד השני "Place in Line" הינו שיר בלוז שאולי מרמז על הכיוון אליו מבקש בלקמור לקחת את הלהקה בהמשך. זה כנראה גם אחד השירים החלשים באלבום ושל ההרכב המופתי הזה, אבל עדיין הסולו של בלקמור כאן מוכיח שוב עד כמה הגיטריסט הזה ענק..
האלבום מסתיים עם "Our Lady" שיר השונה מהנוף המוזיקלי שהורגלנו לקבל בדיפ פרפל בהרכב הזה ומציג את הכיוון המוזיקלי שגילאן יצעד בו בהמשך ובמובן זה מהווה מעין קונטרה לשיר הקודם ולמעשה מסכם את מערכת היחסים בין בלקמור לגילאן והכיוונים השונים להם שאפו להביא את הלהקה. אל תשאלו אותנו למה אבל השיר הזה לפרקים מזכיר לנו פרגמנטציות מהשיר "The "Nile Song של "פינק פלויד" מהאלבום "More".
כאמור, אחרי שחרורו של האלבום הושלם תהליך ההתפוררות של ההרכב האדיר הזה ושיאו בהופעה האחרונה שיערוך ההרכב ב- 29 ליולי 1973. ההופעה נערכה באוסקה שביפן והדבר היווה מעין סגירת מעגל להופעות האייקוניות שנערכו שם שנה קודם לכן והיוו את הבסיס לאלבום "Made In Japan", רק שהפעם האווירה היתה שונה בתכלית.
להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט