• FaceOff - עימות חזיתי

Def Leppard - Hysteria

לפני שבוע הבאנו לכם את סיפורו של "הפניקס השחור", סיפורה של להקת "AC/DC" אשר עלתה לתהילה מטאורית עם האלבום "Highway To Hell", התרסקה זמן קצר לאחר מכן בעקבות מותו של הסולם הכריזמטי שלה Bon Scott, וכמו הפניקס עלתה מהאפר של עצמה כדי לחזור בגדול ובשחור עם "Back In Black" – אחד האלבומים הגדולים שנוצרו בהארד רוק ובכלל. היום אנו מביאים לכם סיפור מרתק נוסף עם לא מעט קווי דימיון לסיפורו של "הפניקס השחור", סיפורה של להקת "Def Leppard" ושל האלבום "Hysteria", אשר שוחרר ב- 3 לאוגוסט 1987.

נתחיל בכך שאנו ממליצים לכם לקרוא את שני הסיקורים שהעלנו לפני שבוע (בהפרש של יומיים), כאן באתר, על האלבומים "Highway To Hell" ו- "Back In Black", בכדי להתחבר יותר בקלות לסיפור הנוכחי. סיפורו של האלבום "Hysteria" מתחיל למעשה עוד בשנת 1982 במהלך ההקלטות של אלבומה השלישי של דף לפארד – "Pyromania". מפיק האלבום הוא לא אחר מהמפיק Robert John "Mutt" Lange, אשר גם הנגיש את הצליל של AC/DC לקהל הרחב באלבום "Highway To Hell" והביא להצלחתה המטאורית. בדומה למה שעשה במסגרת עבודתו עם AC/DC, דאג לאנג אף כאן להפוך את הסאונד של דף לפארד לקליט ונגיש יותר. גם במקרה זה דחף לאנג את דף לפארד למצויינות בהרבה עבודה קשה ושעות אולפן לא מבוטלות, והוא אפילו נטל את העניינים לידיים וסייע ללהקה בכתיבת חלק מהשירים ב- "Pyromania", עליהם קיבל גם קרדיט. בדומה לנוסחא שעבדה היטב עם AC/DC, שם לאנג דגש על צליל הדאבל גיטר של דף לפארד ובפרט על ההרמוניה הווקאלית וקולות הליווי של חברי הלהקה, כאשר אף הוא עצמו תורם את קולו כזמר מלווה. התהליך הזה החל אמנם כבר באלבום הקודם, "High N’ Dry" משנת 1981, אך הוא השוחז והודק על-ידי לאנג לכדי שלמות באלבום "Pyromania", אשר שוחרר בחודש ינואר 1983. כך יצא, שלאחר שני אלבומים בסגנון הבי מטאל מסורתי, סייע מאט לאנג לדף לפארד לבצע את המטאמורפוזה הנדרשת לצליל הבי מטאל / גלאם רוק ידידותי, אשר יביא לפריצה הגדולה שלה לארה"ב ויקנה לה הצלחה מסחררת, עם מכירות של למעלה מעשרה מליון עותקים, בארה"ב בלבד. אך הדמיון הרב בין סיפור ההצלחה המטאורי של AC/DC עם האלבום "Highway To Hell" לבין זה של Def Leppard עם האלבום "Pyromania" לא נגמר בזה. בערב השנה האזרחית החדשה 31.12.84, בעיצומם של הסשנים לקראת הקלטת האלבום החדש, עובר מתופף הלהקה Rick Allen תאונת דרכים קשה עם רכב הקורבט שלו. הוא אמנם ניצל בנס, אך הוא איבד את ידו השמאלית באופן טראגי שמאיים "לגדוע" גם את עתידה של הלהקה, כפי שקרה ל- AC/DC בעקבות מותו של בון סקוט. לאחר תהליך החלמה והתאוששות ארוך, מחליט Rick Allen כי הוא מעוניין לחזור לנגן על תופים, וזאת למרות קטיעת היד אותה עבר. בנקודת הזמן הזו עושה הלהקה את המעשה הכי "מענטשי", אנושי וחברי בתולדות המוזיקה, מכבדת את רצונו של אלן למרות המגבלה שלו, נותנת לו את הזמן ומאפשרת לו בכדי למצוא פיתרון יצירתי שיאפשר לו לחזור להיות המתופף של הלהקה. בינתיים ממשיכה הלהקה לעבוד על חומר לאלבום החדש ללא התקדמות משמעותית, בין היתר נוכח היעדרו של מאט לאנג אשר החליט לפרוש מהסשנים בשל תשישות, כך לטענתו. בשנת 1986 מודיע Rick Allen ללהקה שהוא פיתח מערכת תופים שתאפשר לו לנגן רק עם יד אחת והוא מעוניין להציג אותה בפניהם. הלהקה מגיעה ל"מבחן הבד" של אלן במטרה לבחון האם אכן הדבר אפשרי. מערכת התופים שפיתח אלן הייתה שילוב של תופים אלקטרוניים ואקוסטים וכללה פדאלים אלקטרונים, שבאמצעות רגליו של אלן הפעילו דרך MIDI את הצליל שהיה אמור לבקוע כתוצאה מתיפוף בידו השמאלית. במהלך אותו "מבחן בד" Rick Allen מנגן ללהקה את הפתיח לשיר "When the Levee Breaks" של לד זפלין וחברי הלהקה פשוט המומים מהיכולות שלו. הם מחליטים בו במקום שלאלן לא ימצא שום תחליף, הוא ממשיך עם הלהקה. זמן קצר לאחר מכן חוזר מאט לאנג לעמדת המפיק, לאחר שפרש והוחלף על-ידי Jim Steinman. לאנג נאלץ להתחיל את הכל מהתחלה וממש עבד עם הלהקה על כל השירים מחדש, כאילו נכתבו רק כעת. בינתיים השחיז Rick Allen את יכולת הנגינה שלו על מערכת התופים החדשה והלהקה הרגישה שסוף סוף הם בדרך הנכונה. אך התוכניות של הלהקה השתבשו שוב בעקבות שני אירועים שגררו דחיה נוספת בסשנים של ההקלטות. הראשון, תאונת דרכים שעבר גם המפיק מאט לאנג, והשני, מחלת החזרת שבה חלה הזמר Joe Elliott. למרות כל הבעיות והמהמורות בדרך מצליחים לאנג והלהקה ליצר אלבום מצוין. המטרה של לאנג והלהקה היתה לייצר את גירסת ההארד רוק לאלבום "Thriller" של מייקל ג'קסון. אלבום שכל אחד מהשירים בו יהיה סינגל פוטנציאלי מצליח, וכפי שנראה מיד להלן, התוצאה לא היתה רחוקה בהרבה.

ההקלטות לאלבום הסתיימו רק בחודש ינואר 1987, למעלה משלוש שנים לאחר שהחלו, עם חריגה משמעותית מהתקציב המקורי שהעמידה את העלויות על כחמישה מיליון דולר. כיום זה אולי נראה לכם זמן קצר, אך בזמנו זה היה נצח בעבור להקה שהיתה בשיא הצלחתה ובמקום להמשיך ברצף ההצלחה היא נעלמת מהשטח למשך כמעט ארבע שנים, בזמן שלהקות דומות לה ממלאות את החלל שאותו הותירה. עם זאת, היום כבר ניתן לומר שההמתנה הארוכה הזו היתה משתלמת עבור לאנג והלהקה. בדומה למקרה "הפניקס" שחזר בשחור עם האלבום "Back In Black" שהתעלה על השיא של קודמו, גם כאן דף לפארד שברה את שיאה שלה עצמה ויצרה אלבום שחרך את המצעדים בכל העולם והגיע למכירות של למעלה מ- 25 מיליון עותקים ברחבי העולם, 12 מיליון מהם בארה"ב בלבד. שבעה מתוך 12 השירים שבאלבום שוחררו כסינגלים מצליחים וצעדו במצעדים השונים, אפילו שלוש שנים לאחר יציאת האלבום. למרות ששם האלבום (היסטריה) נבחר נוכח כל התגובות בתקשורת על התאונה שעבר ריק אלן, אין ספק שהשם מתאים גם למה שקרה לאחר הוצאתו, כאילו ששמו ניבא את העתיד לבוא. איכות הסאונד וההפקה של האלבום הזה היא "היסטרית" בכל קנה מידה, פשוט שלמות אבסולוטית, מעשה ידיו של "הקוסם" מאט לאנג. עשרות רבות של שכבות גיטרות, קלידים אפקטים, תופים אלקטרונים וקולות רקע, שנדחסים לתוך ערוצי ההקלטה, שכבה אחר שכבה, ומייצרים צליל שלא נשמע כמותו עד אז בסצינת ההארד רוק והמטאל. בליל של קולות וצלילים שתוקפים אותך, עוטפים מכל עבר ומייצרים יחד חווית שמיעה בלתי רגילה. במהלך ההקלטות השתמשה הלהקה בין היתר במגבר ה- "Rockman" אותו פיתח טום שולץ מלהקת "Boston". מאט לאנג חשב שהמגבר הזה ייצר צליל יותר נגיש, מסחרי וקליט לגיטרות. שנים עשר שירי האלבום נפרשים על-פני למעלה מ- 61 דקות והופכים את האלבום הזה לארוך ביותר של הלהקה, כמו גם לאחד הארוכים בעולם שיצאו על תקליט ויניל יחיד. מאט לאנג קיבל קרדיט על כתיבת השירים לאלבום, לאחר שתרם וסייע ללהקה רבות במהלך יצירתו. יש אפילו שציינו שהוא היה החבר השישי בלהקה במהלך ההקלטות. מהרגע בו המחט נופלת על החריץ הראשון של האלבום אנחנו נכנסים לרצף בלתי נתפס של להיטים שנכנסו למצעדים בכל העולם. אין אפילו שיר אחד מתוך 6 השירים בצידו הראשון של הויניל שלא צעד והצליח במצעדים. השיר הפותח "Women" היה גם הסינגל הראשון ששוחרר בארה"ב.

השיר "Rocket" כולל בתוכו סימפולים מהשיר "Gods of War" ו- "Love Bites" מאותו אלבום. המשפט "We're fighting with the gods of war" מושמע לאחור לאורך כל השיר והמילים "Love" ו- "Bite" משמשים ליצירת אפקט שיגור של טיל בקטע המעין פסיכדלי באמצע השיר.

השיר "Animal" שוחרר כסינגל הראשון באנגליה והפך ללהיט הטופ טן הראשון מהאלבום. זה השיר שהיה הכי קשה להקלטה. הלהקה החלה להקליט אותו עוד בשנת 1984 וקיימים דמואים שלו בהם ריק אלן מתופף עדיין עם שתי ידיו על סט טופים רגיל. מבחינה מוזיקלית הוא הקרוב ביותר מבין שירי האלבום לסגנון המוזיקלי של האלבום הקודם "Pyromania".

את הבלדה "Love Bites" החל לכתוב מאט לאנג כשיר קאנטרי, הלהקה הוסיפה לו את העוצמה הנדרשת והפכה אותו לבלדת רוק. בשניות האחרונות של השיר לאחר המילים "If you got love in your sights, Watch out, Love Bites" נשמע מלמול שזמן רב סברו שנאמרו בו המילים: "Jesus of Nazareth, Go to Hell". בסופו של דבר התברר כי זהו המפיק מאט לאנג שמדבר דרך ווקודר ואומר במבטא כבד את המשפט: "Yes it does, Bloody Hell". זה הלהיט הגדול ביותר של הלהקה עד היום והשיר שפתח אותה להקהל רחב וגדול יותר במיינסטרים.

הלהיט "Pour Some Sugar on Me" הוא מעין מחווה ל- "Walk This Way" של אירוסמית' ו- "Run DMC". זה השיר האחרון שנכנס לאלבום כשהלהקה כבר היתה בטוחה שהיא סיימה את ההקלטות. לאנג שמע ריף של Joe Elliott על גיטרה אקוסטית והחליט לפתח אותו למשהו קצת שונה בכדי לגוון את הסגנון המוזיקלי של האלבום.

הקטע "Armageddon It" הוא הסינגל השישי ששוחרר מהאלבום בינואר 1989 כמעט 17 חודשים לאחר הוצאת האלבום. השירה בו מוגדרת על-ידי Joe Elliott כהכלאה בין "T-Rex" ל- Eddie Cochran. השיר נוצר כבדיחה על האמירה של מאט לאנג לגיטריסט Steve Clark במהלך ההקלטות "Are you getting it?" וכותרת השיר מצטלצלת באופן דומה לאותו משפט.

שיר הנושא "Hysteria" והשלישי ששוחרר כסינגל מהאלבום, הוא שיר אהבה שהמלודיה בו מושפעת מהשיר "Goodbye Blue Sky" של הפינק פלויד. השיר נולד מריף של הבסיסט Rick Savage וכותרתו הגיעה מהמתופף Rick Allen כהתייחסות לכל ההמולה שסבבה את התאונה שעבר. טכניקת ההקלטה בה השתמש מאט לאנג בשיר במהלך הקלטת תפקידי הגיטרה הנקייה בפזמון, ראויה לציון. במקום להקליט פריטה רגילה של האקורד הקליט מאט לאנג בכל פעם תו אחד בלבד מתוך האקורד וחיבר אותם יחד ליצירת אפקט מיוחד וחדשני. יתר השירים באלבום, כולם מהצד השני של הויניל, אינם מגיעים לרמה של שבעת השירים שוחררו כסינגלים. "Gods of War" מתחיל יפה באינטרו מעניין של Steve Clark אך בהמשך מאבד את זה. "Don’t Shoot Shotgun" הוא אולי השיר הכי פחות טוב באלבום ו- "Run Riot" ו- "Excitable" הם לא יותר מנחמדים. השיר החותם את האלבום "Love and Affection" הוא הטוב ביותר ברצף הזה והוא מייצר לנו סיום ראוי לאלבום. האלבום "Hysteria" מהווה את שיא היצירה של דף לפארד. הלהקה לא הצליחה לשחזר את ההצלחה וההידרדרות החלה כבר עם מותו של הגיטריסט Steve Clark בשנת 1991. Vivian Campbell שיחליף אותו הוא גיטריסט ענק אשר תרם והשפיע מאוד על הצליל של Ronnie James Dio, אך כנראה שהוא לא מה שהלהקה היתה צריכה בשביל להמשיך את המומנטום. האלבום היסטריה הוא אלבום מצויין, אך הוא ללא ספק היה יכול להיות מושלם אם הלהקה הייתה מסתפקת ב- 8 מתוך 12 השירים שבו. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music

אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ותוכנית רוק, ימי ראשון בשעה 11:00

 נהנים מהבלוג? הירשמו לקבל את הפוסט הבא ישירות למייל !!

תודה רבה על ההרשמה!