האלבום "White Pony" של להקת "Deftones" שוחרר ב-20 ליוני 2000
מבחינת ההיסטוריה של הלהקה האלבום הזה הוא נקודת המפנה החשובה ביותר, זהו האלבום הראשון בו הם קופצים מדרגה מבחינת הבשלות ומגיעים לסאונד שהם כל-כך חיפשו באלבומים הקודמים, זהו אלבום גיבוש זהותה של הלהקה לעתיד לבוא.
למרות שאחרי שני האלבומים הראשונים הכניסו אותם לאותה משבצת של הנו-מטאל יחד עם Korn, Limp Bizkit וחבריהם, דפטונס לא הרגישו ממש שייכים. הם תמיד הרגישו מושפעים יותר מלהקות ניו ווייב כמו The Cure ו- Depeche Mode ובאלבום הזה מרגישים היטב את ההשפעה, שילוב מדהים של אנרגיות, צלילים ואווירה של ניו ווייב עם מטאל כבד ואיטי.
בואו נתחיל דווקא עם שם האלבום, כי שם באמת הכל התחיל. השם אפילו התחיל קודם מהגרפיקה... Chino Moreno החליט שהפוני הלבן מסמל את הדפטונס. חיה שונה מכל מה שקורה במוסיקה מסביב ולא רק במשבצת אליה היא שויכה, אלא במוסיקה בכלל של אותם שנים. הוא אהב את העובדה שלמושג "פוני לבן" יש הרבה מאוד משמעויות והגדרות כמו: כינוי לסם קוקאין או שאם יש לך חלום על פוני לבן אז זה אומר חלום על מין. הלהקה אהבה את הרעיון והשם ליווה את ההקלטות מההתחלה.
עוד לפני שנכנסו החברים לאולפן ההקלטות הם ידעו שהם רוצים לעשות משהו שונה הפעם, הם בעצמם הרגישו שהם צריכים למצוא את הזהות שלהם וליצור משהו יותר אחיד ושלם. עוד לפני הכתיבה הם רצו לקחת מפיק אחר מאשר Terry Date שהפיק להם את שני האלבומים הקודמים, כדי שיעזור להם למצוא את הדרך החדשה. לאחר חיפוש די קצר החליטה הלהקה שהשינוי צריך לבוא ממנה, מהחברים עצמם ולא מהמפיק.
(Photo: Frank Maddocks)
חברי הלהקה נכנסו לאולפן וכולם ביחד החלו את הכתיבה לאלבום, אף אחד מהם לא בא עם שירים מוכנים מראש, סקיצה ראשונית או דמו. ההקלטות לקחו ארבעה חודשים בהם הם הקליטו 11 שירים מאפס, ולפי מורנו ההתחלה לא הייתה קלה. מורנו רצה לחפש משהו אחר ומגוון יותר מהעוצמה, הרעש והכבדות של שני האלבומים הקודמים, הוא חיפש גם צדדים יותר רכים ומלודיים. אך Stephen Carpenter הגיטריסט המוביל של הלהקה שמאוד אוהב, מעריך, מושפע ואפילו מעריץ את להקת האקסטרים מטאל השוודית Meshuggah, התעקש לעשות אלבום כבד וחזק ובתחילה לא היה מוכן להתפשר על לחנים רכים ונעימים יותר שמורנו הציע. היו מלחמות לא קלות ולקח למורנו הרבה זמן לשכנע את סטפן שאפשר להיות כבדים גם בקטעים רכים יותר.
זהו האלבום הראשון של הלהקה שמורנו הגיע אליו ללא שום קונספט או נושא מיוחד עליו הוא רצה לבסס את הכתיבה. הוא החליט לכתוב את הטקסטים על סיפורים דימיוניים שלא קשורים אליו כמו באלבומים הקודמים, שום נושא מיוחד אלא אוסף של מוטיבים דימיוניים שמשולבים בכתיבה של השירים.
והכל התחבר יחד בשיר "Change (in the House of Flies)", שהוא גם הסינגל הראשון שיצא מהאלבום. מורנו שזהו האלבום הראשון שבו הוא תופס את תפקיד גיטרת הליווי התחיל לנגן משהו מאולתר יחד עם סטפן, אז נכנס עם הקלידים Frank Delgado שזהו גם האלבום הראשון שלו כחבר מלא בלהקה, אחריהם הצטרפו לג'אם סשן הבסיסט Chi Cheng והמתופף Abe Cunningham והכל התחבר בצורה מושלמת, כאילו טינקרבל הגיע ופיזרה אבקת קסמים מעל כל חברי הלהקה. באותו הרגע כולם הרגישו את החיבור ולכולם הגיעה ההבנה שזו בדיוק "האווירה" שהם חיפשו, זה הסאונד, זו המלודיה והאופי של המוסיקה שצריכה ללוות את האלבום. אגב, השיר הזה הוא הסינגל הנמכר ביותר של הלהקה עד היום. מורנו השתמש פה במטאפורה של פרפר שהופך מגולם ליצור יפה ואז הדמות המרכזית לוקחת אותו הביתה ותולשת לו את הכנפיים עד שהוא מת.
אם כבר הזכרנו "אווירה"...אז החברים רצו להעניק לאלבום הזה אווירה שונה גם מבחינת הדינמיקה והסאונד בנוסף מהגיטרות והתופים. יש לא מעט קטעים באלבום הזה, כמו בשירים: "Change (in the House of Flies)", "Digital Bath", "Passenger", "Pink Maggit" ו- "Knife Prty" שמכניסים את המאזין לסקרנות בלתי מוסברת. ככל שהאלבום מתקדם התוספת של הצלילים הכבדים והמוזרים לוקחים את המאזין למקומות חדשים ולמחוזות לא מוכרים. יש אפילו שהשוו את הסאונד של האלבום הזה לאלבום "Dark Side Of The Moon" של Pink Floyd.
שיר נוסף שהיה משמעותי מבחינת ההקלטות באלבום הוא השיר "Passenger" שבו מתארח James Keenan, הזמר של Tool, Puscifer ,A Perfect Circle ועוד. אמנם מתארחים פה חברים נוספים כמו: Scott Weiland בשיר "RX Queen" והזמרת והשחקנית Rodleen Getsic בשיר "Knife Prty", אך עם ג'יימס החוויה הייתה שונה. מורנו וג'יימס חברים מההכרות שהייתה להם יחד ב- Ozzfest וג'יימס הזמין את החברים אליו ללוס אנג'לס, הם ג'ימג'מו באולפן הבייתי של ג'יימס והיו נפעמים מצורת העבודה שלו. סגנון העבודה שלהם היה מאוד "שיכורי" ו"עצלני" והוא לעומת זאת היה מאוד שיטתי, עקבי ומדוייק. תוך שלושה ימים הם סיימו להקליט את השיר אך לא ידעו כל-כך מה לעשות עם השירה. ג'יימס שלקח את המושכות לידיים, לקח גם את המיקרופון והחל לשיר. חברי הלהקה הקליטו את השיר עם לסתות שמוטות וחזרו הביתה. למרות התוצאה המדהימה למורנו היו הרבה לבטים לגבי השילוב של ג'יימס באלבום. הוא לא רצה להשתמש בשם שלו כסלבריטאי על מנת לקדם את האלבום או ליצור סביבו איזו שהיא הילה שלא קשורה למוסיקה עצמה, אך לבסוף הוא התרצה והשיר הוכנס לאלבום.
סיפור מצחיק מתהליך ההקלטות הוא שלמרות שהן נמשכו ארבעה חודשים, כנראה שאפשר היה לסיים את האלבום הרבה יותר מהר, אם החברים לא היו משחקים במשחק הוידאו "Tony Hawk's Pro Skater". מורנו סיפר שהם היו משחקים שעות על גבי שעות במשחק שהיה באולפן, היו ימים שהם אפילו לא היו מקליטים אלא רק משחקים למרות הפצרותיו הרבות של טרי.
זהו האלבום המצליח ביותר של הלהקה עד היום, הוא העניק לה את פרס הגראמי היחיד שלה עבור Best Metal Performance בשנת 2001 עם השיר "Elite".
מורנו מאוד ממליץ להאזין לאלבום הזה עם אוזניות כדי להרגיש את הצלילים והאווירה המיוחדת של האלבום, אז תקשיבו לו, שימו אוזניות על האוזניים ותלחצו על: Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט