• FaceOff - עימות חזיתי

Dio - Angry Machines

ב- 4 לאוקטובר 1996 שוחרר ביפן (ו- 11 יום לאחר מכן גם בארה"ב) האלבום "Angry Machines", אלבום האולפן השביעי של "Dio".



זה אולי האלבום הכי שונה בקטלוג המופלא של דיו, וכנראה שכותרת האלבום הזה מתארת באופן הטוב ביותר מה עושה אותו לכל-כך שונה. האלבום הזה אפל, כבד, קודר אבל בעיקר "כועס", מכל אלבומיו של "Dio". אין בו כמעט מלודיה, בטח שלא קטעים קליטים והוא משלב בתוכו אלמנטים של Doom Metal, של Groove Metal ושל Industrial Metal, לכן צמד המילים Angry Machines בהחלט מאפיין את מה שקורה בפנים.


למרות השוני מיתר האלבומים והגם שדיו בהחלט לא מהלך באלבום הזה באיזור הנוחות שלו, אנחנו סבורים שזה אלבום טוב שתאם את רוח התקופה ושהו פשוט אנדרייטד.


האלבום ממשיך את הקו שהחל עם האלבום Strange Highways ששוחרר בשנת 1994 ואם נמתח את זה עוד קצת, הוא אפילו יכול להיות אחיינו הקטן של Dehumanizer ששחרר Ronnie James Dio יחד עם "Black Sabbath" בשנת 1992.


צריך לזכור שבאותה תקופה הסיסמא שהיתה כתובה על הקיר היתה "Les Is More", שנות התשעים היו השנים של הגראנג', האלטרנטיב, הגרוב מטאל והאינדסטריאל, אף לא אחד מהסגנונות הללו התחבר עם מלודיה, שירה מתקתקה או סולואים וירטואוזיים, ולכן האלבום הזה היה ניסיון של דיו להתאים את עצמו לרוח התקופה. ואכן, מעבר לסאונד הכבד והסגנון האפל גם Ronnie James Dio עצמו נשמע באלבום הזה כועס ומרושע כפי שהוא מעולם לא נשמע.


מי שאחראי באופן מהותי לסאונד הכבד של האלבום הוא הגיטריסט Tracy G שהצטרף ללהקה באלבום הקודם וכבר אז החל למשוך את הלהקה לכיוון הגרוב מטאל. שנים לאחר מכן Tracy G התראיין וציין ששום ניסיון שלו לשנות את סגנון הלהקה לא יכול היה לעבור בלי אישורו של Ronnie James Dio, וגם אם הוא אכן משך לכיוון מסוים, הרי שאם Dio לא היה מעוניין בו השינוי לא היה קורה בפועל.


את הכבדות והשינוי ניתן לשמוע כבר מהתו הראשון של האלבום בפתיחה של השיר "Institutional Man". מכות התוף האיטיות והאכזריות של Vinny Appice, שזה לו האלבום האחרון עם ההרכב, מובילות אותנו לאחד הריפים הכבדים, המנסרים והקראנצ'ים ששמענו אצל "Dio", הרחוקים שנות אור מהריפים הקליטים והמלודיים של ויויאן קמפבל מהאלבומים הראשונים של ראשית שנות השמונים.


אבל השינוי בסאונד לא מגיע רק מכיוון הגיטרות הכבדות. יש כאן גם את השירה המרושעת של דיו כמו בשירBig" Sister", ויש את התופים המוטרפים בפתיח של "Don't Tell the Kids", האזינו לסאונד הבס האימתני של Jeff Pilson בפתיחה של "Hunter of the Heart", תשמעו את הקלידים האפלים של Scott Warren שממש כאילו נלקחו מסרט אימה באמצע השיר "Stay Out of My Mind" ותבינו על מה אנחנו מדברים.


למרות הכבדות של האלבום הזה והעובדה שאין בו אפילו שיר אחד שניתן לומר עליו שהוא מלודי וקליט, זה אלבום מטאל חזק שיש בו כמה קטעים מעולים.


הסינקופות והעצירות של "Black" עושים לנו את זה בגדול. ריף הפתיחה של "Double Monday" מעיף אותנו הישר לסיאטל בקטע טוב וכשהשיר נשבר פתאום עם הקטע האקוסטי הקצר הניגודיות מרגישה לנו כמו לערבב קפה עם אלכוהול. הגברת המקצב אחרי הפתיח של "Don’t Tell the Kids" שמתפוצצת עלינו בפתאומיות כמו ריצת ספרינט או הכבדות ה"בלאק סאבאתית" עם הריף המפורק של "Stay Out of my Mind" מחזירים אותנו לברמינגהאם אנגליה 20 שנה אחורה.


אההה.. והאלבום הזה מסתיים בדיסוננס גדול עם השיר שמהווה קונטרסט עצום לכל הכאוס שהתחולל קודם לכן "This Is Your Life". קטע פסנתר ושירה מרגשת של Ronnie James Dio, אשר נכתב במקור על-ידי Tracy G על גיטרה, הופשט לגורמים ונבנה מחדש בליווי פסנתר כלי מיתר. השיר מעביר מסר חשוב, לפיו צריך להעריך ולנצל במקסימום את הזמן שלנו על כדור הארץ, מכיוון שהחיים קצרים מדי והחיים לא נמשכים לנצח. באופן מצער, השיר התפרסם והפך רלוונטי ביותר בעקבות מותו של Ronnie James Dio.


אז מי שיחפש כאן את "Holy Diver" או "Sacred Heart" לא ימצא אותם פה. הלהקה עשתה כאן את ההתאמות הנדרשות בסגנון ובנוסחת כתיבת השירים אשר הפכו את האלבום הזה ליוצא דופן ומבודל מיתר האלבומים של ההרכב, אבל זה לא בהכרח גרוע. Ronnie James Dio עבר כאן תהליך של שינוי שהחל עוד באלבום הקודם והוא מביא איתו משהו שונה ואחר שלא שמענו בכל הקריירה שלו כמותו. אנחנו חייבים לומר שהיום אנחנו מאזינים לאלבום הזה בהרבה יותר פתיחות ממה שהיה לפני 20 שנה ואנחנו מזמינים אתכם גם לעשות כך ולתת לו הזדמנות נוספת, כי הוא בהחלט אלבום לא רע ולגמרי אנדרייטד.


להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music

אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ותוכנית רוק, ימי ראשון בשעה 11:00

 נהנים מהבלוג? הירשמו לקבל את הפוסט הבא ישירות למייל !!

תודה רבה על ההרשמה!