האלבום "Dream Evil", הרביעי של ההרכב "Dio" שוחרר ב- 21 ליולי 1987.
זה כנראה האלבום "הקלאסי" האחרון של Dio, שכן אלו שבאו אחריו כבר לא הצליחו לשחזר את רגעי השיא של ארבעת האלבומים הראשונים. מה שבטוח, זה האלבום הכי אנדרייטד של דיו בעת הוצאתו, אשר זכה להערכה רק בשלב מאוחר יותר.
הגרעין שליווה את Ronnie James Dio בשלושת האלבומים הראשונים נשמר גם באלבום הזה, למעט הגיטריסט Vivian Campbell, אשר נפרד מהלהקה כבר במהלך סיבוב ההופעות שליווה את האלבום הקודם "Sacred Heart".
השפעתו של קמפבל על הצליל של הלהקה היתה כל-כך מהותית, עד כי היה חשש כבד שלא ימצא לו מחליף אשר יוכל להיכנס לנעליו.
מי שנבחר להחליפו הוא Craig Goldy מלהקת "Rough Cutt", להקת הבי מטאל מלוס אנג'לס אשר נוהלה על-ידי אשתו של דיו - Wendy Dio. קרייג גולדי התגלה כבחירה מצויינת להחליף את קמפבל, והנגינה שלו באלבום נצמדת באופן מבריק לנוסחא של קודמו, עד שהמאזין הבלתי מיומן יתקשה בכלל להבחין שויויאן קפמבל הוחלף.
לפני שעזב את הלהקה, הספיק Campbell להיות שותף לאלבום ההופעה "Intermission", אשר שוחרר בשנת 1986 וכלל הקלטות שנערכו במהלך סיבוב ההופעות שליווה את האלבום "Sacred Heart". האלבום כלל גם את השיר החדש "Time to Burn" שהוקלט באולפן בשיתוף הגיטריסט החדש Craig Goldy אשר החליף את Campbell בעיצומו של סיבוב ההופעות. הלהקה רצתה שיר שיציג את ההרכב החדש ולכן השיר הוקלט והוכנס לאלבום ההופעה.
בחודש מרץ 1987, בסיום סיבוב ההופעות, נכנסה הלהקה להקליט את האלבום "Dream Evil". מה שגרם לכך שזהו כנראה האלבום הקלאסי האחרון של Dio, היא העובדה שמדובר באלבום האחרון הכולל את שלושת החברים "מדור המייסדים" שלו (Dio, Appice, Bain), שכן באלבום שלאחריו הוחלפו כבר כל הנגנים ללא יוצא מן הכלל, החל מהמתופף Vinny Appice, דרך הבסיסט Jimmy Bain אשר ליוו את ההרכב מרגע הקמתו, ועד הקלידן Claude Schnell והגיטריסט Craig Goldy, אשר הצליח להיכנס בצורה כל-כך יפה לנעליו של ויויאן קמפבל, אך שרד רק אלבום אחד.
(Photo: Hardrock80fr.wordpress.com)
מבחינת הסיגנון המוזיקלי, האלבום מסמן התקרבות לסגנון שאפיין את שני האלבומים הראשונים של ההרכב. לאור הביקורת הקשה בעקבות הכיוון המוזיקלי בו הלך האלבום הקודם "Sacred Heart", החליט דיו לקחת שני צעדים אחורה ולנסות לחזור למקורות. מי שקרא את הסיקור שכתבנו על האלבום "The Last In Line", בוודאי לא פספס את את המושג "פופ-מטאל" אותו טבענו במיוחד בכדי להסביר את הריכוך בסגנון המוזיקלי של דיו והפזילה שלו לכיוון המיינסטרים, אשר הלכה והשתכללה באלבום "Sacred Heart".
אז נכון, הפופ-מטאל עדיין קיים ב- "Dream Evil" והניצנים המסחריים של "Sacred Heart" עדיין מצויים בו. עדות לכך ניתן למצוא בין היתר בשימוש מוגבר בקלידים במספר רצועות, כמו ב- "All the Fools Sailed Away" וכן במלודיות הקליטות כמו ב- "I Could Have Been a Dreamer", אך למרות זאת עדיין מדובר באלבום אפל וכבד יותר מקודמו.
שינוי מהותי נוסף באלבום זה מהאלבומים הקודמים היא המעורבות המוגברת של הקלידן Claude Schnell בתהליך הכתיבה כמו-גם השפעתו על הסאונד של האלבום. כזכור, שנל הגיע גם הוא מלהקת "Rough Cutt" ממנה הגיע גולדי. הוא ליווה את ההרכב כנגן שכיר עוד במהלך סיבוב ההופעות של האלבום "Holy Diver", והפך לחבר מן המניין בלהקה במהלך הקלטת האלבום "The Last In Line".
אם נחזור שוב לביקורת שכתבנו על האלבום "The Last In Line", הזכרנו שם שלמרות ש- Claude Schnell לא היה שותף לכתיבת איזה מן השירים באותו אלבום, עדיין ההשפעה שלו ריחפה מעל חלק גדול מהשירים שם. אז ההשפעה הזאת התעצמה מאוד באלבום הזה, כאשר לא רק שקלוד שנל משתתף, לראשונה, בכתיבת ארבעה מתוך תשעת השירים שבאלבום, אלא שנוכחות הקלידים באלבום הרבה יותר מורגשת.
למרות ש- "Dream Evil" אינו מגיע לרמתם של שתי הקלאסיקות הראשונות ששחרר ההרכב הזה בראשית דרכו, עדיין יש כאן לא מעט רגעים בלתי נשכחים, כגון "Dream Evil" - שיר הנושא, "Night People", "Naked in the Rain" "Sunset Superman והפאוור-בלד "All the Fools Sailed Away".
ולפני סיום מילה קטנה על העטיפה. זה האלבום האחרון שכולל את דמותו של Murray על העטיפה. חלקכם אולי ירימו גבה בתהייה מי זה בכלל Murray. אז בדומה ל- Eddie של "איירון מיידן", Murray הופיע על גבי כל ארבעת עטיפות האלבומים הראשונים של "Dio". מדובר בייצור בעל הקרניים והעיניים הבוהקות והמלוכסנות עם אצבעות ידיים דמויות טפרי חיה שמסמנות את סמל הקרניים המפורסם של דיו. אגב, למי מכם שבאמת מתעניין, ניתן למצוא את סיפורו המלא של מוריי באתר הבית של דיו כאן:
להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט