Dire Straits - On Every Street
ב- 9 בספטמבר 1991 הוציאה "Dire Straits" את "On Every Street", אלבום האולפן השישי והאחרון שלה.
שש שנים עברו מאז "Brothers in Arms", שהפך את "Dire Straits" מלהקת רוק מצליחה לאחת הלהקות הגדולות בעולם. זה היה מסוג האלבומים שמשנים את קנה המידה של הכול: מכירות של עשרות מיליונים, אצטדיונים, קליפים שנצרבו ב- MTV וסיבובי הופעות שהפכו את הלהקה למכונה בינלאומית. לכן, כשהגיע הזמן לחזור לאולפן, הרף שהאלבום הזה הציב היה כמעט בלתי אפשרי. איך ממשיכים אחרי שיא כזה בלי להישמע כאילו מנסים לשחזר אותו?
התשובה של Mark Knopfler הייתה להתרחק. בשנים שלאחר "Brothers in Arms" הוא המשיך לכתוב מוזיקה לסרטים, ניגן עם אמנים אחרים והקים את "The Notting Hillbillies", פרויקט שהחזיר אותו אל הקאנטרי, הבלוז והפולק שאהב הרבה לפני שהפך לכוכב אצטדיונים. כשהוא חזר ל-"Dire Straits", הוא כבר הגיע ממקום מוזיקלי אחר. פחות צורך להרשים, יותר רצון פשוט לנגן.
האלבום "On Every Street" הוקלט בין נובמבר 1990 למאי 1991 באולפני "AIR" בלונדון. ההרכב המרכזי כלל את Mark Knopfler בגיטרה ושירה, John Illsley בבס, Alan Clark ו-Guy Fletcher בקלידים, אבל מסביבם נבנה מעגל מרשים של נגני אולפן. הגיטריסט Phil Palmer הוסיף גיטרות, Paul Franklin הביא את גיטרת הפדאל סטיל שמעניקה לחלק גדול מהאלבום את הגוון האמריקאי שלו, Chris White הוסיף סקסופון וחליל, Danny Cummings כלי הקשה, ועל התופים התחלקו Jeff Porcaro ו-Manu Katché. אפילו George Martin נכנס לתמונה בעיבודי המיתרים. האלבום הופק בידי Mark Knopfler והלהקה, עם סאונד מוקפד מאוד, אבל בלי לנסות לבנות עוד אלבום ענק לאצטדיונים. התחושה הפעם קרובה יותר ללהקה שיושבת בחדר ומחפשת את השיר הנכון.
השיר "Calling Elvis" פותח את האלבום בדיוק במקום שבו הישן והחדש נפגשים. יש בו גרוב גדול מספיק כדי להחזיק אצטדיון שלם, אבל הגיטרות כבר נושאות איתן אבק דרכים, קאנטרי ורוקבילי. הטקסט משתמש בדמותו של Elvis Presley כאמצעי לספר על אדם שלא מצליח להגיע אל מי שהוא מחפש, תוך משחק עם שמות ודימויים המזוהים עם מלך הרוקנרול. הסולו של Mark Knopfler מזכיר למה גם כשהמוזיקה שלו נעשית מאופקת יותר, מספיקות כמה שניות של נגינה כדי לזהות מיד מי מחזיק בגיטרה. הקליפ, שנבנה בעולם של מריונטות בסגנון "Thunderbirds", הפך גם הוא לאחד הזכורים מהתקופה המאוחרת של הלהקה.
ואז מגיע השיר "On Every Street", שיר הנושא והלב האמיתי של האלבום. הוא נפתח באיפוק כמעט מוחלט: קול עייף, פסנתר, גיטרה שמציירת יותר משהיא מנגנת, וסיפור על חיפוש אחר דמות שנעלמה בתוך רחובות, סימנים וזיכרונות. לאט לאט השיר מתרחב, גיטרת הפדאל סטיל והקלידים מרחיבים בהדרגה את התמונה, והמחצית האחרונה הופכת למסע אינסטרומנטלי שבו Mark Knopfler לא ממהר לשום מקום. זו לא דרמה בסגנון "Making Movies", אלא מלנכוליה של אדם שכבר יודע שלפעמים אין פתרון לסיפור, רק דרך להמשיך ללכת בתוכו.
השיר "When It Comes To You" ממשיך את הקו השורשי עם גיטרות חדות ומקצב שמרגיש כאילו יצא ממועדון קטן בדרום ארה"ב. לעומתו, השיר "Fade To Black" לוקח את האלבום עמוק יותר אל הבלוז, עם אווירה לילית, כמעט מעושנת, שבה כל מרווח בין הצלילים חשוב כמו הצלילים עצמם. אחריהם מגיע "You and Your Friend", אחד מאותם קטעים שהולכים ונפתחים בהאזנות חוזרות: איטי, חושני ומעט מאיים, עם פדאל סטיל שמרחף מסביב לגיטרה של Mark Knopfler ומדגיש עד כמה האלבום הזה כבר מצביע לכיוון קריירת הסולו העתידית שלו.
השיר "The Bug" הוא הרגע שבו האלבום מחייך. הגיטריסט Vince Gill מצטרף בגיטרה ובקולות, והלהקה נכנסת לרוקבילי קופצני עם רעיון פשוט וחכם על החיים: לפעמים אתה זה שמביט על העולם דרך השמשה, ולפעמים אתה החרק שעל השמשה. מאחורי הקלילות מסתתרת אחת התמות החוזרות באלבום כולו, התחושה שהשליטה שלנו במה שקורה מוגבלת הרבה יותר ממה שאנחנו אוהבים לחשוב.
השיר "Heavy Fuel" הוא הצד השני של אותו מטבע. זהו הבוגי הגדול והמלוכלך ביותר באלבום, שיר שנשמע כאילו נכתב מראש כדי להרעיד אצטדיונים, אבל הטקסט שלו הוא קריקטורה של צריכה, כסף, אלכוהול, סיגריות, אוכל ושאר הרגלים רעים. ההפקה כאן קשיחה ובולטת יותר, ולא במקרה זה גם הקטע היחיד באלבום שמוקסס בידי Bob Clearmountain במקום Neil Dorfsman. יש בו הד רחוק ל-"Money for Nothing", אבל במקום לצחוק על תעשיית הפופ, Mark Knopfler מפנה את המבט אל תרבות שחיה כאילו לעולם לא תידרש לשלם את החשבון.
השיר "Iron Hand" מחזיר את האלבום אל פולק כמעט חשוף לגמרי. הוא נכתב בהשראת העימותים האלימים סביב שביתת הכורים הבריטית בשנות ה-80, והפער בין המלודיה השקטה לבין התמונה הקשה שבטקסט הופך אותו לאחד השירים החריפים באלבום. השיר "Ticket To Heaven" משתמש דווקא בעיבוד עשיר יותר, כולל מיתרים, כדי לעקוץ מטיפים ואנשי אמונה שמוכרים גאולה תמורת כסף. השיר "My Parties" ממשיך את הקו הסאטירי בדרך קלילה יותר, דרך מארח שרוצה להרשים את כולם בצעצועים, במעמד ובשפע שלו, בזמן שהעולם מסביבו מרגיש הרבה פחות יציב.
לקראת הסיום מגיע אחד הקטעים היפים והפחות מוערכים בדיסק, "Planet of New Orleans". כמעט שמונה דקות של אווירה, גיטרה, קלידים וכלי הקשה שבהן הלהקה נותנת למוזיקה להתפתח בקצב שלה, בלי למהר אל הפזמון. המתופף Manu Katché מעניק לשיר תנועה רכה וגמישה, והגיטרה של Mark Knopfler נעה בין בלוז, קאנטרי וג'אז כאילו היא מסיירת בעיר אחרי חצות. זה בדיוק סוג השיר שמסביר למה "On Every Street" דורש סבלנות: השיאים שלו לא תמיד נמצאים בסינגלים, ולעיתים הם מתחבאים ברגעים שבהם נדמה שכמעט לא קורה דבר.
השיר "How Long" סוגר את האלבום בלי הצהרה גדולה ובלי מחווה חגיגית של פרידה. בזמן אמת אף אחד לא הציג את "On Every Street" כאלבום האחרון של "Dire Straits", ולכן הסיום הפשוט שלו מרגיש היום כמעט נוגע ללב. אין כאן דלת שנטרקת. יש להקה שמסיימת שיר, מניחה את הכלים, ורק בדיעבד אנחנו מבינים שזה היה סוף הפרק האולפני שלה.
מבחינה מסחרית, האלבום עמד יפה גם בלחץ וגם בציפיות. "On Every Street" נכנס ישר למקום הראשון בבריטניה, הגיע למקום ה-12 בארה"ב והפך שם לאלבום פלטינה. אחריו יצאה הלהקה לסיבוב הופעות עצום של 1991-92, שכלל 216 הופעות באירופה, צפון אמריקה ואוסטרליה ומכר כ-7.1 מיליון כרטיסים. הסיבוב הזה תועד בהמשך באלבום ההופעה "On the Night", אבל מאחורי המספרים המרשימים הוא גם חיזק אצל Mark Knopfler את התחושה שעולם האצטדיונים כבר לא היה המקום שבו רצה להישאר. עד אמצע שנות ה-90 היה ברור ש-"Dire Straits" סיימה את דרכה.
האלבום "On Every Street" אינו אלבום מושלם. הוא ארוך, לפעמים מרוחק, ויש בו רגעים שבהם האיפוק הופך כמעט לאדישות. מי שחיפש עוד "Brothers in Arms" קיבל אלבום אחר לגמרי. אבל זו גם הסיבה שהוא התיישן בצורה מעניינת כל כך. במקום לרדוף אחרי ההצלחה הקודמת, "Dire Straits" סיימה את הקריירה שלה כשהיא מסתכלת אחורה אל בלוז, קאנטרי ופולק, ובאותה נשימה קדימה אל העולם שבו Mark Knopfler ימשיך ליצור כאמן סולו. יש בו פחות להיטים מיידיים, אבל יותר פינות נסתרות, יותר מרחב ויותר תחושה של מוזיקאים שמעדיפים את הצליל הנכון על פני הרגע הגדול.
במבחן הזמן, זה אולי האלבום הכי מתאים לפרידה שלא ידעה שהיא פרידה. "On Every Street" לא סוגר את הסיפור של "Dire Straits" בזיקוקים, אלא באורות רחוב, בצליל של פדאל סטיל, בגיטרה שמדברת בשקט ובתחושה שהמסע פשוט הגיע לנקודה שבה צריך לפנות לכביש אחר.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות