ELO - Out of the Blue (1977)
ב-24 באוקטובר 1977 יצא בארה"ב "Out of the Blue", אלבום האולפן השביעי והכפול של להקת "Electric Light Orchestra (ELO)", שהגיע לבריטניה ארבעה ימים לאחר מכן.

בשנה שבה הפאנק ביקש לקצר את השירים ולפרק את היומרות, ג'ף לין הזמין עוד נגנים, פתח עוד ערוצים באולפן והוציא אלבום כפול. חוסר מודעות? דווקא ביטחון עצמי של יוצר שידע בדיוק מה הוא עושה. "Out of the Blue" הוא אחד המקרים הנדירים שבהם התיאבון הגדול מוצדק כמעט לכל אורכו. שבעה עשר קטעים, כ-70 דקות, ופזמונים שיכולים למלא אצטדיונים.
להקת "ELO" הגיעה לכאן אחרי ההצלחה של "A New World Record" מ-1976, האלבום שבו החיבור שלה בין רוק, פופ ותזמורת נעשה חד וממוקד במיוחד. הלהקה, שצמחה בתחילת העשור מתוך "The Move" והרעיון של Roy Wood וג'ף לין לחבר כלי מיתר לרוקנרול, כבר הייתה רחוקה מהניסויים המחוספסים של ראשית הדרך. אחרי עזיבתו של ווד, לין הפך לכוח היצירתי המרכזי שלה. כעת הוא כבר לא היה צריך להוכיח שאפשר לשלב צ'לו וגיטרה חשמלית, והוא רצה לדעת כמה רחוק אפשר להגיע עם החיבור הזה.
באביב 1977 הסתגר ג'ף לין בבקתה שכורה באזור Bassins בשווייץ כדי לכתוב את האלבום הבא. הגשם ירד, ההרים נעלמו בתוך העננים, וההשראה לא מיהרה להגיע. ואז התבהר מזג האוויר. לין סיפר שהשמש האירה את ההרים והערפל התפזר, והשינוי במזג האוויר נתן לו את ההשראה ל-"Mr. Blue Sky". במהלך שבועות ספורים נכתב החומר לאלבום. הסיפור הזה אולי יפה מדי בשביל להיות אמיתי, אבל הוא מסביר היטב את התחושה של האלבום. גם כשהמוזיקה נקלעת כאן לפעמים לסוג של מלנכוליה, היא עדיין ממשיכה לחפש את הפתח שממנו ייכנס האור.
את הרעיונות מהבקתה הפך ג'ף לין להקלטות באולפני "Musicland" במינכן, במהלך מאי עד אוגוסט 1977. הוא כתב את המילים והלחנים והפיק, כשלצדו טכנאי ההקלטה Reinhold Mack. על העיבודים לתזמורת ולמקהלה עבדו לין, Richard Tandy ו-Louis Clark, שגם ניצח על התזמורת. בקרדיטים המקוריים מופיעה תודה ל-Mack על 1,127 שעות ליד הקונסולה. מי שרוצה להבין לאן הלכו השעות האלה צריך להאזין לאלבום הזה באוזניות.
לצד לין, ההרכב כלל את Richard Tandy בקלידים, Kelly Groucutt בבס ובשירה, Bev Bevan בתופים, Mik Kaminski בכינור, ואת Hugh McDowell ו-Melvyn Gale בצ'לו. לכל אחד היה תפקיד בתוך הצליל הצפוף הזה. הבס והתופים השאירו את הרגליים על הקרקע, הקלידים פתחו מרחבים חדשים, וכך המיתרים יכלו להוביל את המלודיה, להשיב לזמר או להאיץ את הקצב. אליהם נוספו שכבות של קולות ואפקטים, ובהם הווקודר, המכשיר שמעניק לקול האנושי גוון אלקטרוני. אצל "ELO" של שנת 1977 גם לרובוטים היו הרמוניות.
תמיד כדאי לזכור עד כמה רגשית המוזיקה הזאת, מפני שהליטוש של ההפקה עלול לפעמים להטעות. מתחת לפזמונים הבוהקים מסתתרות להן מילים על פחד מבדידות, געגוע לבית, פרידה ורצון להיחלץ מחיי היומיום. ג'ף לין הוא לא זמר שמטיח את הכאב במאזין. הוא עוטף אותו במנגינה יפה כל-כך, שרק בהאזנה נוספת שמים לב כמה עצב הצליח להיכנס פנימה.
כבר בפתיחה, השיר "Turn to Stone" לוכד את הסתירה הזאת. המילים מתארות אדם שקופא כשאהובתו אינה לצדו, אבל המוזיקה העליזה לא מפסיקה לרוץ. המיתרים מסתחררים, קולות הפלצט עונים לשירה הראשית, והקצב דוחף קדימה בלי רחמים.
את הצד הקליט הזה משכלל השיר "Sweet Talkin' Woman", שנכתב תחילה בשם "Dead End Street". החיפוש אחר האישה החמקמקה עובר כאן בין קולות שעונים זה לזה, מיתרים חדים ופסנתר קצבי, עד שהשיר כולו נשמע כמו מרדף מלא חן. אפשר כבר לשמוע את המשיכה לדיסקו, שתתפוס מקום מרכזי יותר ב-"Discovery", אבל כאן היא עדיין חלק מתערובת עשירה של רוק ופופ. השיר "It's Over", שממוקם בין שני הלהיטים האלה, מוסיף תחושה של פרידה בלי לוותר על ההדר המלודי. מעניין ששם השיר נולד דווקא עם סיום תקופת הכתיבה בשווייץ, ולא רק מתוך הסיפור הרומנטי שאפשר לשמוע בו. תזמור הפתיחה שלו משתמש בקטע מתוך "Mr. Blue Sky" המנוגן לאחור, עוד חיבור קטן בין שירים שנשמעים בתחילה עצמאיים לגמרי.
גם מעבר ללהיטים, האלבום ממשיך לסקרן ללא הפסקה. השיר "Across the Border" מקפיץ אותנו אל מסע שמלווה בכינור ובכלי נשיפה בניחוח מקסיקני. אחריו, בפתח הצד השני, "Night in the City" מחליף את הנוף בתנועה עצבנית, עם קלידים ומיתרים שמתרוצצים בין הרמקולים כמו הרחובות שעליהם נכתב השיר. לעומתו, "Starlight" מתרווח בתוך אווירת סול לילית ורכה.
השיר "Jungle" הוא סוג של נטע זר. קולות החיות, כלי ההקשה והפזמון המשועשע יוצרים רגע של שטות מכוונת באלבום רציני מאוד מבחינת ההשקעה בו. יש מי שייהנה מהקריצה ויש מי שירגיש שהבדיחה התארכה לה קצת יותר מידיי.
מנגד, המעבר מהקטע הקצר "Believe Me Now" אל "Steppin' Out" חושף את הצד הרציני יותר של האלבום. הראשון מכין את הקרקע עם תזמורת וקול מעובד, והשני נותן לגעגוע זמן להתפתח. השירה כמעט מהססת בתחילה, והמוזיקה הולכת ומתרחבת סביבה. זה שיר על יציאה לדרך, אבל גם על המחיר של ההתרחקות. הוא מזכיר שהאיש שהעמיד כאן הפקה עצומה נשאר, בתוך כל הרעש היפה הזה, אדם שמחפש את המקום שלו.
ובכל זאת, הלב של "Out of the Blue" נמצא בצד השלישי של התקליט. כותרת המשנה של "Concerto for a Rainy Day" מחברת ארבעה שירים למהלך אחד. אין כאן ניסיון להציג קונצ'רטו קלאסי במובנו המחמיר. יש כאן כתיבת פופ שמנצלת את הרצף של צד שלם כדי לבנות מתח, להשתהות ולהגיע לפורקן שהאזנה לשיר בודד אינה יכולה לספק באותה עוצמה.
הסוויטה נפתחת עם "Standin' in the Rain". הגשם והרעמים מכניסים אותנו פנימה, והפסנתר, הקלידים והמיתרים הופכים בהדרגה את מזג האוויר לדרמה מוזיקלית. משם היא עוברת ל-"Big Wheels", מהבלדות היפות והפחות מדוברות של הלהקה. כאן אין צורך לרוץ. המלודיה נפרשת לאט, הקולות מצטברים, ותחושת הכובד מתיישבת דווקא בתוך הצליל הרך. אחר כך מגיע "Summer and Lightning", שמכניס תנועה וחום אל הרצף. עוד לפני שהשמיים מתבהרים לגמרי, אפשר להרגיש שהאוויר השתנה.
ואז מגיע "Mr. Blue Sky". הפסנתר הקופצני נשמע כמו חלון שנפתח בחדר שהיה סגור זמן רב. התופים, חילופי הקולות והפסקות הקצב הופכים את השמחה למשהו פעיל ומלא הפתעות. ההשפעה של "The Beatles" ניכרת באהבה למלודיה, להרמוניות ולמעברים הקטנים, אבל התוצאה שייכת לחלוטין ל-"ELO". ג'ף לין נותן לנו לשמוע כמה מחשבה הושקעה כאן, בלי לקחת מאיתנו את הכיף.
מה שהופך את השיר לגדול כל-כך הוא בדיוק מה שקורה אחרי שהפזמון מתפוגג. את הצליל המתכתי המוכר הפיק Bev Bevan בין היתר באמצעות הקשה על מטף כיבוי, פרט קטן ומשעשע בתוך ההפקה המפוארת. הסיום התזמורתי מחזיר את השמחה אל הממדים של הסוויטה כולה, והקול האלקטרוני מבקש מאיתנו לקום מהכורסה ולהחליף צד בתקליט. רבים שמעו בו את שם השיר, אבל הוא בעצם אומר "Please turn me over".
הצד הרביעי הוא אולי הכי פחות אחיד באלבום, אבל הוא עדיין קסום. השיר "Sweet Is the Night", שבו Kelly Groucutt חולק את השירה המובילה עם לין, מחזיר את החום האנושי. הקטע האינסטרומנטלי "The Whale" פונה אל צלילים אלקטרוניים ומרחבים מסתוריים, ומזכיר עד כמה האולפן היה עבור הלהקה כלי נגינה בפני עצמו. אחריו "Birmingham Blues" מחזיר את הגיטרות ואת הרוקנרול אל עיר המוצא. המעברים חדים, ולעיתים הרצף נשמע יותר כאוסף רעיונות מאשר כיחידה אחת, אבל כמעט בכל פנייה מחכה פרט שכדאי להקשיב לו.
את האלבום סוגר "Wild West Hero", והבחירה בו מדויקת. החלום להיות גיבור במערב הפרוע מקבל פסנתר בסגנון הונקי טונק שניגן דווקא הצ'לן Melvyn Gale, הרמוניות רחבות ותחושה של מערבון שנצפה מבעד לחלון של ילד באנגליה. מתחת לפנטזיה יש רצון פשוט לחיים אחרים. אחרי מסעות בחלל, סערות ומרדפים בעיר, האלבום מסתיים בגעגוע למקום שאולי מעולם לא היה קיים. זו סגירה יפה לאלבום שמאמין כל-כך בכוחו של הדמיון.
גם העטיפה נותנת לדמיון הזה גוף. החללית שאייר Shusei Nagaoka, במסגרת העיצוב של Kosh, הרחיבה את הלוגו העגול שהופיע ב-"A New World Record" לעולם שלם של מדע בדיוני צבעוני. למהדורות המקוריות צורף גם דגם מקרטון להרכבה. ב-1978 החללית כבר הגיעה לבמה כתפאורה ענקית בסיבוב ההופעות.
התגובות לא היו אחידות. ב-"Rolling Stone" הסתייגו מההפקה ומההשפעות המוכרות וטענו שהברק בא על חשבון הרגש. אבל הקהל, בכל מקרה, נענה בגדול. האלבום הגיע למקום הרביעי גם בבריטניה וגם בארה"ב, ושלושה מהסינגלים שלו, "Mr. Blue Sky", "Wild West Hero" ו-"Sweet Talkin' Woman", הגיעו למקום השישי במצעד הבריטי.
קל להבין למה "Out of the Blue" נחשב לאחד השיאים של "ELO". נכון, יש בו גם רגעים פחות הכרחיים, ולעיתים העומס דורש מהמאזין קצת אוויר. אבל הלחנים, ההרמוניות והדמיון ההפקתי מעניקים לאלבום הכפול הזה הצדקה שהרבה אלבומים באורך דומה מתקשים למצוא. ג'ף לין הצליח להרחיב את המוזיקה שלו בלי לאבד את עצמו, והפלא הגדול הוא שגם אחרי שיודעים איך הכול עובד, כשהפסנתר של "Mr. Blue Sky" מתחיל, עדיין מתחשק לנו לקום ולפתוח את החלון.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל





תגובות