האלבום "Unplugged" של Eric Clapton יצא לאור ב- 25 לאוגוסט 1992.
לא ברור מה בדיוק עבר בראשו של Eric Clapton כשהתיישב ביום ה- 16 לינואר 1992 על כסא הסטול באולפני "Bray" שליד ברקשייר אנגליה.
אחד הגיטריסטים הגדולים והמשפיעים ביותר בכל הזמנים, שכתב והלחין לא מעט קלאסיקות שהפכו לנכסי צאן ברזל, מוזיקאי מחונן שהיה שותף להרכבים שהפכו לאות ולמופת, מ- "The Yardbirds" ו- "The Bluesbreakers" דרך "Cream", "Blind Faith" ו- "Derek and the Dominos" ועד קריירת סולו מפוארת, גיטריסט פנומנאלי שזכה בלא מעט תארים ומדורג בכל רשימה אפשרית בעשירייה הפותחת של הגיטריסטים הטובים בכל הזמנים, השני מתוך מאה הגדולים ברשימת מגזין הרולינג סטון, מי שעוד בשנת 1967 זכה לגרפיטי המפורסם שצוייר על קיר ב- Islington ואשר אינו מותיר כל מקום לספק: ״Clapton Is God״.
אז באמת לא ברור בשביל מה האיש רב הפעלים והתארים הזה היה צריך את ההרפתקה של מופע אנפלאגד? לשם מה הוא היה צריך להיכנס לזה בשלב הזה של הקריירה שלו, במיוחד כשהוא כל-כך מזוהה עם הגיטרה החשמלית?
רק לחשוב שקלפטון, אשר כבר למעלה משני עשורים גיטרת פנדר סטראטוקסטר מחוברת לו לעורק הראשי, צריך להתנתק מכל כבל, אפקט או מגבר ולנגן סט שלם, נקי, ערום וחשוף, מלמד אותנו שקלפטון לקח כאן סיכון גדול שיכול היה לעלות לו במוניטין האדיר שיש לו.
אבל קלפטון הוא "אלוהי הגיטרה" והוא פשוט לא חושב כמו בן תמותה. הוא עזב את היארדבירדז דווקא כשהחלה להצליח מסחרית והלך עם הלב שלו ועם אהבתו לבלוז כשעבר להרכב של John Mayall. הוא שחה נגד הזרם כשאחרי ההצלחה המטאורית שלו עם "Cream" הוא בחר להקים את "Blind Faith" שם שימש כשחקן שווה בן שווים, במקום להיות הגורם המוביל. הוא בחר באופן מודע לעבור אל מאחורי הקלעים כששימש נגן גיטרה ב- "Plastic Ono Band" ובהרכב "Delaney and Bonnie and Friends". בהמשך הוא לקח את זה צעד קדימה, הקים את "Derek and the Dominos" בגלל שנמאס לו שמצפים ממנו לסולואים ארוכים ווירטואוזים, שם הוא בכלל הסתתר מאחורי שם בדוי. אפילו את קריירת הסולו שלו הוא התחיל עם אלבום בו נתן לחבריו להוביל. כשכולם ציפו ממנו לנגן בלוז הוא שבר ימינה לרגאיי עם גירסת כיסוי לבוב מארלי ומיד שמאלה עם שיר קאנטרי סטייל "Lay Down Sally".
בקיצור, קלפטון לא תמיד מתיישר עם ההיגיון של ההמונים ולא פעם עושה דווקא את הבלתי צפוי. וכך גם הפעם, קלפטון בחר ללכת עם הרגש ולא עם השכל והפך להיות בין האמנים המובילים הראשונים שיקליטו מופע אנפלאגד במסגרת סדרת ה- MTV.
אחד הטריגרים שדחף את קלפטון ללכת עם הלב, היה קשור בטרגדיה שהתרחשה מספר חודשים לפני כן. בבוקר ה-20 במרץ 1991 שהה קונור בנו של קלפטון עם אימו בבית דירות בניו יורק. קלפטון היה אז במלון סמוך והתכונן לצאת כדי לאסוף את בנו לארוחת צהריים ומאוחר יותר לביקור בגן החיות שבסנטרל פארק. קונור נפל מחלון הדירה בקומה ה-53 שהושאר בשוגג פתוח, בעקבות עבודות ניקיון בדירה ומצא את מותו. שני שירים שכתב קלפטון באותה תקופה שאבו השראה ישירה ממותו של בנו. "Circus Left Town" מספר את סיפור בילוי בקרקס עם קונור בלילה שלפני מותו. בדומה, "Tears in Heaven" הוא שיר אישי ומרגש, אשר כמו הרבה בלדות, הושפע מאוד מהמצב הרגשי של יוצרו. עבור קלפטון, השיר הזה נוצר מתוך כאב עז בעקבות מותו של בנו. קלפטון מתמודד בו עם האובדן, כאב הלב והגעגועים של הורה אבל. שני השירים לא יועדו במקור לצאת לאור, אבל מפיקת הסרט "Rush" לו היה אמור לכתוב את הפסקול התעקשה שיכלול את השיר בפסקול כשהיא משכנעת אותו שהשיר יכול לגעת ולעזור להרבה אנשים שחוו אותו כאב.
ייתכן שמופע האנפלאגד לא היה קורה לולא הטרגדיה המתוארת, מה שבטוח הוא לבטח לא היה נשמע כפי שהוא. קלפטון הוכיח שכשהולכים עם הלב אז שום דבר לא יכול לעמוד בדרכך, כי התחושות והרגש מזדקקים ומתנקזים בסופו של דבר דרך המוזיקה. אלבום ה- "Unplugged" של קלפטון הפך להיות האלבום הנמכר ביותר שלו, אי פעם. יותר מכך, הוא הפך להיות אלבום ההופעה הנמכר ביותר בעולם בכל הזמנים, עם מכירות של למעלה מ- 26 מיליון עותקים. האלבום זכה גם בששה פרסי גראמי, כולל אלבום השנה, שיר השנה ואמן השנה. מגזין Guitar World בחר את האלבום כאלבום הגיטרה הטוב ביותר של השנה, ועוד ועוד, רשימת התארים הזו פשוט לא נגמרת.
הנגינה של קלפטון באלבום הזה הוכיחה שאין זה משנה, חשמלי או אקוסטי, הוא אשף גיטרה, "רב אמן" שמחובר לכלי האדיר הזה כאילו היה עוד איבר בגוף שלו.
האלבום נפתח עם "Signe" קטע אינסטרומנטאלי של קלפטון שמיד מכניס את המאזין לאווירה עם הצליל האקוסטי, החלק והנקי של גיטרת המרטין שלו.
מיד אחריו קלפטון מביא לנו גירסת כיסוי לשירו של בו דידלי "Before You Accuse Me", קלאסיקת בלוז שפשוט מתעלה על המקור.
זו לא גירסת הכיסוי היחידה באלבום. תמצאו כאן בין היתר את "Hey Hey" של Big Bill Broonzy, את "Malted Milk" של רוברט ג'ונסון שאותו קלפטון העריץ ואף הקדיש לו אלבום שלם בשנת 2004, את "Rollin' and Tumblin" של Muddy Waters, ועוד.
אבל גולת הכותרת של האלבום מתמקדת בשני שירים שמתעלים על כל היתר. הראשון גירסה אלמותית לשיר "Layla" של דרק והדומינוס. קלפטון פשוט פירק את השיר ואת ליין הגיטרה החשמלי הכל-כך מזוהה איתו לגורמים, ובנה את השיר מחדש, איטי יותר, מרגש יותר, אקוסטי יותר.
השיר השני "Tears In Heaven" הוא שיר מרגש עד דמעות שקלפטון, כאמור, כתב לזכרו של בנו קונור, אשר נפל מהקומה ה- 53 של בית דירות בניו יורק, בעודו בן ארבע בלבד. השיר הופיע בפסקול של הסרט "Rush" ושוחרר כסינגל כשבוע לפני שההופעה הוקלטה.
לסיכום, קלפטון הוכיח שהמעריץ שכתב את הגרפיטי המפורסם בשנת 1967 לא טעה. האלבום הזה הצליח להפיח רוח חדשה ורעננה בקריירה של קלפטון והיווה את החותמת הסופית שנועדה למי שעדיין לא הפנים זאת. קלפטון הוא אכן אל!
ועכשיו תאזינו: Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט