top of page

Foo Fighters - Echoes, Silence, Patience & Grace

האלבום של "Foo Fighters" עם השם הארוך "Echoes, Silence, Patience & Grace" שוחרר ב-25 לספטמבר 2007, וזה אומר שיש לנו סיקור...


אז בואו נתחיל בציטוט מאת Dave Grohl שאת ההקשר שלו תגלו בסוף:

"Welcome to the greatest fucking day of my whole entire life!"


האלבום השישי של הפו'ס יצא ב-2007 שנתיים אחרי האלבום "In Your Honor" שהייתה לו השפעה גדולה מאוד על האלבום הזה. לאחר יציאת האלבום "In Your Honor", יצאה הלהקה לסיבוב הופעות ששילב שתי הופעות, יום אחרי יום באותו לוקיישן, הופעה אחת חשמלית והופעה אחת אקוסטית. זו הפעם הראשונה שהלהקה צירפה כלים שונים ונגנים נוספים לרבעיית ההרכב על הבמה וניתן לראות את השילוב המדהים הזה בעותק הדיגיטאלי של ההופעה שנקרא "Skin & Bones".

התוספת הזו פתחה לחברי הלהקה את האופקים (ואת הצ'אקרות) והעניקה להם חוויה מוסיקלית שלא חוו עד אז. דייב לא האמין שאפשר לשלב כל כך הרבה ולנגן בכל כך הרבה כלים בשירי הפו'ס. לא לשכוח שזהו גם האלבום החמישי של הלהקה, אז גם הבגרות באה כאן לידי ביטוי ואכן שומעים השפעה ברורה של הקו הזה באלבום.

(Photo: Thomas Rabsch)


תהליך כתיבת האלבום היה מאוד מעניין, הוא אמנם התחיל כפי שכל אלבום של הפו'ס מתחיל, כשדייב יושב עם Taylor Hawkins על מנת לכתוב את השלדים והדמואים לשירים באלבום, אך הוא מתפתח בכיוון יפה ואחר.

גם הפעם דייב גייס את המפיק Gil Norton שהפיק עם הלהקה את אחד האלבומים הגדולים

שלה "The Colour And The Shape". לאחר שהוא הרכיב כ- 40 שירים עם טיילור הוא ישב עם גיל וביחד הם הרכיבו את מבנה השירים וחתכו את החלקים המיותרים כך שהוא נשאר עם 20 שירים. את השירים הללו הוא הביא לשאר החברים ובמשך חודשיים כל הלהקה ביחד עבדה על השירים (כולל Pat Smear שחזר מהפסקה ארוכה ושולב בשיר "Let It Die").

בכל יום הם עבדו על שיר אחד, מהצהריים עד הערב. משנים, מתנסים, מבקרים ויוצרים יחד. טיילור טען שזו הייתה הפעם הראשונה שדייב התמודד עם ביקורת על השירים שהוא כותב בזמן אמת מול כולם. דייב סיפר שכשהם סיימו לעבוד על כל השירים הם היו מוגבשים ומאוחדים יותר מאי פעם.


לפני שניגע במוסיקה צריך להתייחס קצת לטקסטים. באחת מהכתבות על האלבום טען Stephen Thomas Erlewine (AllMusic) שדייב משקיע את כל חוש ההומור שלו בקליפים של הלהקה, בשיתופי הפעולה שלו עם Queens of the Stone Age או בקליפים שהוא עושה עם Tenacious D ולאלבומים שלו הוא לא משאיר כלום, 100% רצינות!!

באלבום הזה העניין בולט הרבה יותר. מלבד השיר "Cheer Up, Boys (Your Make Up Is Running)" שנכתב בהומור, כל השאר הם שירים עם טקסטים רציניים, על אהבה, חיים וכדומה. אולי אפשר להשליך זאת על הולדת הבת שלו Violet באותה התקופה. המעבר מלילות שטופי אלכוהול ומסיבות לתוך הלילה התחלפו בלילות של חיתולים ומטרנה, בכל מקרה מרגישים פה טקסטים משמעותיים וכבדים יותר.


מבחינת המוסיקה עצמה אין פה שינוי מאוד גדול מהאלבומים הקודמים של הלהקה, לא חידוש מרענן או גיוון מוסיקלי. אולי הדבר היחיד שמרגישים באלבום הזה מהבחינה הזאת היא המלודיה, זה מרגיש שהלהקה שמה דגש גדול על מלודיה וכל שיר מתנגן לו בצורה מאוד מובנית ומלודית. כן, חזרנו על המילה מלודיה, אנחנו יודעים!! לא תמצאו כאן שבירות פתאומיות, שינוי בקצב או שילוב של מקצבים שונים ומשונים.


אבל מה שכן יש באלבום הזה וזה מאפיין מאוד בולט... זה קיצוניות. הוא מניע אותך מצד לצד, פעם בחוזקה ופעם בעדינות, פעם זורק אותך למעלה ופעם מניח אותך בעדינות על הרצפה. אם הייתם לוקחים את האלבום ומחלקים אותו לשניים, קצת כמו "In Your Honor" הייתם מקבלים בצד אחד שירי איצטדיונים כמו: "The Pretender" הענק שפותח את האלבום (ותענוג צרוף למתופפים), "Erase/Replace" המרעיד, "Long Road to Ruin" עם אחד הקליפים היפים והמצחיקים, "Cheer Up, Boys (Your Make Up Is Running)" המעולה ועוד כמה כאלה.


כשבצד השני הייתם מקבלים בלדות ענוגות כמו: "Let It Die", "Come Alive", "Stranger Things Have Happened" המופתי עם המטרונום ברקע, "Ballad of the Beaconsfield Miners" שקיבל השראה משני כורים שהיו מעורבים בקריסת המכרה בטנזניה ב-2006 ואותו הוא מנגן עם Katherine "Kaki" King שהיא גיטריסטית אמריקאית וירטואוזית שמלווה את דייב עם טכניקת ה-fingerpicking וכמובן גם "Statues" ועד "Home" סוחט הדמעות.


זה מה שמייחד את האלבום הזה, הוא פשוט שילוב של שני הקצוות הפופולרים ברוק. האגרסיביות והטרוף אל מול הבלדות והרכות. לכן הוא מתאים את עצמו או שאתה מתאים את עצמך אליו.


בטקסי הגראמי של 2008, האלבום הזה העניק לפו'ס 5 מועמדויות שונות וזכייה בשתיים מהן, Best Rock Album ו- Best Hard Rock Performance. אם אנחנו לא טועים אז בטקס הזה אמר דייב מעל במת הגראמי שהם מקבלים את הפרס כי פשוט אין להקות רוק אחרות. זה כמובן הופנה כנגד מארגני הטקס ולא כנגד הלהקות.


לאלבום הזה יש השפעה משמעותית על חיינו ואיך שהוא ליווה אותנו תקופה ארוכה ולכן הוא זכור לנו מאוד, בצורה חזקה. היופי שלו הוא בדיוק במצבי הקיצון הללו שלוקחים אותך מצד לצד ואתה בוחר את הצד המתאים לך לפי המצב רוח שלך ומה שעובר עלייך באותו הרגע.


אז אל תרגישו מחוייבות להקשיב לאלבום מהתחלה ועד הסוף, אלא תלחצו על Shuffle ותנו לו להפתיע אתכם !!

להאזנה ב: Spotify, Apple Music


רגע שנייה... מה עם הציטוט??? אז ככה...

לאחר יציאת האלבום, באוקטובר 2007 יצאה הלהקה לסיבוב הופעות לקידום האלבום. בהמשך לסיבוב ההופעות הזה, הפו'ס קיימו את אחת ההופעות הגדולות ביותר בהיסטוריה שלהם באיצטדיון ווימבלי ב-7 ביוני 2008. הופעה שניתן למצוא גם כעותק דיגיטאלי. הם אירחו את את Jimmy Page ו- John Paul Jones מ- Led Zeppelin ולאחר שהם ירדו מהבמה ולפני ביצוע ההדרן, דייב הנרגש לא הצליח להתאפק ופשוט שאג את המשפט שציטטנו, "זהו היום הגדול ביותר בחיי!!!"

לפני ארבעה חודשים העלתה הלהקה את ההופעה במלואה ל-YouTube אז אתם מוזמנים לראות בעצמכם:


אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוקו/או להירשם לאתר!!

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט

 נהנים מהבלוג? הירשמו לקבל את הפוסט הבא ישירות למייל !!

תודה רבה על ההרשמה!

bottom of page