• FaceOff - עימות חזיתי

Foo Fighters - Wasting Light

מבחינתנו זה אלבום מיוחד במינו. הוא משלב את החספוס, העוצמה והאגרסיות עם המלודיות והטקסטים המעולים. יש מצב שאם תשאלו אותנו היום נגיד שזהו האלבום הטוב ביותר של "Foo Fighters". זהו האלבום השביעי של הלהקה: "Wasting Light" והוא שוחרר ב-12 באפריל 2011.


הפרק הזה של "פו פייטרז" מתחיל אחרי ההופעה הגדולה של הלהקה בוומבלי בסיום סיבוב ההופעות לאלבום הקודם. אחרי אירוע כל כך גדול ומכונן גם ללהקה שהוציאה כבר שישה אלבומים וכיכבה ב"גראמי" ובראשי המצעדים יש צורך במשהו שונה, במיוחד כשמי שמוביל אותה לא אוהב לעשות דברים בדרך הרגילה.


קצת לפני כן הקליטה הלהקה מספר שירים שהחברים כתבו במהלך סיבוב ההופעות לאלבום אוסף, בשם הכל כך לא רגיל "Greatest Hits". רק שני שירים חדשים נכנסו לאלבום האוסף והם "Word Forward" ו"Wheels".

למה זה חשוב? כי להקלטות של אותם שירים הם הזמינו את המפיק הידוע ודמות מן העבר Butch Vigוזה סימן לבאות...


אז בפרק שלנו הפעם חשב Dave Grohl שאחרי שהם הופיעו בוומבלי, יש להם סטודיו עם שיא הטכנולוגיה והם בסך הכל די שולטים בצמרת הרוק, הם צריכים לחזור חזרה אחורה בזמן. לחזור למה שדייב עשה עם "נירוונה" לפני 20 שנים. ולא רק עם "נירוונה" אלא גם עם Butch. ליצור אלבום שונה, אלבום מיוחד. אלבום שבהאזנה הראשונה שלו ירגישו שמדובר ב"פו פייטרז", שיהיה לו מין סימן היכר לאופי של הלהקה כמו שהאלבום השחור של "Metallica" הוא מין אבן דרך בדיסקוגרפיה של הלהקה. לא שעד היום, אחרי שישה אלבומים, אין להם סימן היכר, אך עדיין משהו דחף את דייב לעשות דברים אחרת. ואכן, אחרי שהם בנו את מפקדת הבית שלהם, "סטודיו 606", שם הקליטו את שני האלבומים האחרונים, החליט דייב שהפעם מקליטים את האלבום בבית שלו. ובכן, מי שקרא את הפוסטים הקודמים שלנו ו/או מכיר את הלהקה יודע שזה תחביב של דייב: לבנות סטודיו במרתף ביתו ולהקליט אלבומים. אז גם הפעם הוא עשה זאת, אך עם שני טוויסטים בעלילה!


ראשית, הוא החליט להקליט את כל האלבום בצורה אנלוגית - ללא מחשוב, ללא Pro Tools וללא שום עזרה דיגיטלית. הקלטות כמו פעם, על טייפ סלילים, מה שנכנס לקונסולה זה מה שיוצא לסליל. נשמע פשוט וקל, אך זה לא. היום כמעט כולם מקליטים עם התוכנה המוכרת. זה מעניק גמישות מטורפת, יכולת שיפור ומאפשר לאומנים לעשות את מה שהם צריכים בבית עם מחשב במקום להשקיע הון עתק באולפן הקלטות. אבל יש אומרים, ואנחנו קצת מצדדים בכך, שזה במובן מסוים בא על חשבון האותנטיות של היצירה, מאחר שיכולת המניפולציה היא גבוהה מאוד. אם אתה אומן של כלים אקוסטיים אז ההשפעה כאן מאוד גדולה. אתה יכול לקחת אקורד אחד שניגנת על גיטרה וליצור ממנו שיר שלם. לא נמשיך עם הדיון המעניין של דיגיטלי מול אנלוגי, אך נציין שהעניין דרש מהלהקה הרבה מאוד מאמץ. עוד מעט נסביר למה.


שנית, דייב החליט שהוא רוצה את Butch כמפיק לאלבום, כי אין מפיק טוב יותר ממנו שמכיר את הנושא האנלוגי והיה חלק מההיסטוריה של דייב, כך שהחיבור ביניהם יהיה קוסמי. Butch, שהפיק את האלבום "Nevermind" של "Nirvana", מכיר את סגנון ההקלטות האנלוגי ואף יודע לערוך סלילים עם סכין גילוח (נשמע מצחיק אך מאוד נדיר). אך לא רק בגלל זה ביקש דייב מבוטצ' להיות המפיק. הוא רצה שבוטצ' יעזור ללהקה להקליט אלבום מחוספס. שימו לב לזה: אלבום שמשלב את הסגנון של "פו פייטרז" עם חספוס ורוקנרול גס כמו בשנות ה- 90. עם כל מה שכרוך בטעויות ובאנושיות של הקלטות אנלוגיות אך עם הרגשה עכשווית ולא משהו שיישמע כמו פעם.


נשמע מסובך? אז תקשיבו לאלבום ותראו איזה פשוט זה.


כדי לחבר את הכל ביחד החליט דייב ליצור סרט דוקומנטרי על ההקלטות לאלבום. אתם מוזמנים לצפות בסרט: "Foo Fighters: Back and Forth" שבעשרים הדקות האחרונות שלו מספר את הסיפור של האלבום.


דייב הביא ציוד אנלוגי עם כל האלמנטים הדרושים, כולל חומרים אקוסטיים, תא מיוחד לשירה, חדר מיוחד לתופים, קונסולה וטייפ סלילים, כדי ליצור סביבה טכנית מתאימה להקלטות. אגב, זה היה הציוד שאיתו הקליטה הלהקה את האלבומים "There Is Nothing Left to Lose" ו- "One by One" בביתו של דייב בווירג'יניה. הוא גם הקים יחידת בקרה לאולפן, באוהל שהוקם במיוחד בגינה של הבית, כדי לשלוט במה שקורה באולפן.


חברי הלהקה, מחוזקים הפעם ב Pat Smear, הגיטריסט שהתחיל עם הלהקה ועזב ב-1997, החלו לעבוד על האלבום החדש. האלבום הוקלט במשך 11 שבועות, כשכל שבוע הוקדש לשיר אחד. בתחילה דייב ו Taylor Hawkins כתבו יחד את הבסיס עם התופים והריף המרכזי, לאחר מכן הצטרפו Chris Shiflett ופאט, הבסיסט Nate Mendel השלים את הבס ולבסוף דייב הקליט את השירה.


הגיטרות יצרו מעין סאונד תלת-ממדי באלבום, כשדייב ניגן את הקצב הבסיסי עם הסאונד בדיוק באמצע, כריס הוסיף את החלק החד והמלודי שלו ופאט השלים עם החספוס והסאונד האגרסיבי. לאחר שהשיר היה מוכן, כל אחד למד והתאמן על החלק שלו באופן מושלם ונכנס להקלטות. מאחר שהכל היה אנלוגי לא היה מקום לטעויות ולכן הכל היה צריך להיות מושלם. Taylor Hawkins, שהיה בנאדם כן וצנוע, סיפר שהיה לו ממש קשה להקליט את האלבום. אנחנו מכירים כבר מהאלבום הראשון את הקושי שהיה לו לשמור על עקביות בהקלטות וגם כאן זה בא לידי ביטוי. הוא סיפר שהוא היה צריך להתאמן שעות רבות על השיר עד שהוא הרגיש שהוא עושה אותו טוב וגם אז הוא לא היה בטוח בעצמו. רק לאחר סיום הקלטת השיר והאזנה הוא הרגיש שהוא עשה עבודה טובה. קשה עדיין לעכל שהוא הלך לעולמו ואינו חלק מהלהקה שעתידה לא ידוע.



באלבום הזה התארחו גם כמה כוכבים גדולים, לא בהכרח כוכבים גדולים בעולם המוסיקה אבל כוכבים גדולים בחייו של דייב. הראשון, שהיה אחד מאליליו, היה Bob Mould, הגיטריסט והזמר מלהקת ה Hardcore Punk של שנות השבעים: "Hüsker Dü". הוא הקול שאותו אתם שומעים בפזמון של השיר "Dear Rosemary" והוא גם ניגן בגיטרה בשיר. קול נוסף מהעבר הוא הבסיסט של "נירוונה" Krist Novoselic שהשתתף בשיר "I Should Have Known". בוטצ' סיפר שזו הפעם הראשונה שהוא היה עם דייב וכריס באותו החדר מאז ההקלטות של "Nevermind". לדייב היה חשוב שכריס ייקח חלק באלבום, גם כדי לתת את הטאצ' שלו לשיר (הבעייתי ביותר באלבום מבחינת ההקלטות) וגם כדי להשאיר חותם מן העבר של דייב בהווה שלו. בשיר "Miss the Misery" התארח חבר טוב של דייב, Fee Waybill, זמר וגיטריסט של עוד להקת Hardcore Punk משנות השבעים: "The Tubes". דייב הזמין אותו כי הרגיש שהקול שלו מתאים בדיוק לקולות רקע שצריכים להיות בשיר. הקלידן Rami Jaffee, שבאותה תקופה היה חלק מסיבוב ההופעות של הלהקה והיום הוא חבר קבוע בהרכב, תרם גם הוא את כישרונו לאלבום. שניים נוספים שתרמו את חלקם לאלבום היו הכנרית Jessy Greene ואומן כלי ההקשה Drew Hester.



סיפור מעניין מתוך ההקלטות הוא המיקס הסופי של האלבום. אנחנו לא מומחים בהקלטות אבל בצורה פשוטה אנחנו יודעים ששלב המיקס הוא השלב בו קובעים לכל אחד מהכלים את הווליום שלו בשיר כדי שהכל ישתלב יחד ולא יהיה בלאגן אחד גדול. מאחר שהכל היה אנלוגי, אפילו קונסולת המיקס הייתה אנלוגית ולא רק אנלוגית אלא ידנית ולא אוטומטית. כדי ליצור את המיקס היה צריך להציב ארבעה אנשים בו זמנית להפעיל את הקונסולה. דרך הפעולה הזו גרמה לכל שיר להישמע אחרת והוסיפה עוד יותר את האפקט של הופעה חיה ומחוספסת לאלבום. לאחר סיום כל מיקס של שיר הם הלכו לאחת המכוניות של חברי הלהקה כדי להקשיב לתוצר הסופי, בהנחה שאם זה נשמע טוב ברכב זה יישמע פיצוץ במערכת נורמלית.



האווירה בהקלטות האלבום הייתה שונה לגמרי מבעבר ומרגישים זאת כבר בהאזנה הראשונה. רואים את זה גם בצורה מדהימה בדוקו. כל חברי הלהקה הגיעו עם המשפחות שלהם ל"כפר הנופש" של משפחת גרוהל וכשהילדים שיחקו בבריכה והנשים נהנו משיחות חולין, אוכל טוב ואלכוהול, חברי הלהקה הקליטו באולפן. יש שם קטע יפה שבו דייב היה צריך לכתוב טקסט לשיר "Dear Rosemary" והבת שלו לא הפסיקה לבקש ממנו שיבוא לשחות איתה. אז הוא רץ לכתוב את הטקסט, חזר, תלה את הטקסט לבוב בתא השירה, יצא לשחות עם הבת שלו וחזר לאחר מכן לאולפן לסיים את השיר.


יכולנו לכתוב פוסט שלם על כל שיר באלבום, אך הפעם נימנע מזה ונספר רק שכבר בפתיחה של האלבום עם השיר "Bridge Burning" חוטפים חזק את העוצמה, החספוס והאגרסיביות של האלבום. זהו ללא ספק אלבום עם הרבה מאוד עוצמות, אגרסיות ורוק לפנים. שירים כמו Rope", "Dear Rosemary"" המדהימים, "White Limo" המטורף וחסר המעצורים, "Arlandria" ו "These "Days הכל כך מלודיים, "I Should Have Known" שמיוחס לדמותו של Kurt Cobain ומנגן בו, באופן קוסמי, כריס!

זהו אלבום של 11 שירים חזקים וחסרי רחמים שגורמים לך להתאהב מחדש בלהקה ובמוסיקה שלה.


האלבום כבש את המקום הראשון במצעדים, זהו האלבום הראשון של הפוס שהגיע למקום הראשון בבליבורד 200 והעניק ללהקה ארבעה פרסי גראמי בשנת 2012 !!!


והפעם אתם מוזמנים לראות את האלבום !

עם יציאת האלבום קיימה הלהקה הופעה חיה של האלבום כולו מתחילתו ועד סופו שצולם בסטודיו 606 ושודר על גבי המרשתת. ההופעה מעבירה יותר מכל את האנרגיות של האלבום ולכן אנחנו ממליצים להאזין ולראות את האלבום דרך ההופעה.


אך אם בכל זאת תרצו רק להאזין לאלבום ב- Spotify, Apple Music

אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט


עריכת לשון: אורי ענבי/Ori Anabi

 נהנים מהבלוג? הירשמו לקבל את הפוסט הבא ישירות למייל !!

תודה רבה על ההרשמה!