ב- 13 ליולי, 1973 "Jethro Tull" הוציאה את אלבומה השישי "A Passion Play".
האלבום מהווה עדות לתעוזה ולנכונות של "Jethro Tull" ללכת רחוק יותר, לאתגר את עצמם ולפרוץ את גבולות הרוק המתקדם. בהתבסס על הצלחת האפוס הקודם שלהם, "Thick as a Brick", שמו להם Ian Anderson וחבריו ללהקה למטרה, ליצור את אלבום הקונספט השני שלהם באורך מלא - פרויקט מוזיקלי בומבסטי שישאיר השפעה מתמשכת על עולם הרוק. אולם בעוד שהאלבום זכה להצלחה מסחרית והפך לאלבום השני של "Jethro Tull" בארצות הברית, הוא זכה לביקורות מעורבות מצד המבקרים, מה שהוביל גם לדעה "חצויה" בקרב המאזינים בכל הנוגע לגדולה ולהשפעה שלו.
תחילת תהליך היצירה של "A Passion Play" היתה רווית אתגרים ומכשולים. בניסיון להתחמק מחוקי המס של בריטניה, הלהקה שמה פעמיה לשוויץ ולאחר מכן התמקמה ב- Chateau d'Herouville בצרפת, שם הקליטו בין היתר אומנים גדולים כמו Pink Floyd", Elton John" ו- "T. Rex". על רקע קשיים טכניים, מחלות וחוסר שביעות רצון כללית, ההקלטות שנעשו בשוויץ ובצרפת נזנחו בסופו של דבר, והלהקה החליטה לחזור לאנגליה. המסע הסוער הזה בין המדינות, אילץ את הלהקה להיכנס לתהליך בזק של יצירה והפקה, כאשר ל- Ian Anderson וחבריו נותרים 17 ימים בלבד לפני סיבוב הופעות האמריקאי אליו היו צריכים לצאת, במהלכן הם היו צריכים ליצור חומר חדש ולהקליט אותו בסד זמנים בלתי אפשרי, מה שלחלוטין השפיע על התוצר הסופי.
מבחינה קונספטואלית, "A Passion Play" מתכתב עם המחזה "הפסיון של ישו", רק בצורה הפוכה. בעוד שהמחזה המקורי עוסק בחייו ובמותו של ישו- גיבור דתי, סיפור העלילה באלבום חוקר את מסע החיים שלאחר המוות של אדם פשוט העונה לשם Ronnie Pilgrim. האלבום הינו יצירה מוזיקלית מתמשכת, מחולקת לשני צדדים, המתעדת את הלווייתו של רוני, את הזמן בו הוא לכוד בין חיים למוות, את הקונפליקט הישן בין טוב ורע, אלוהים ושטן, ולבסוף את החזרה בגלגול נשמות לחיי היומיום. עם זאת, להבדיל מיצירת המופת "Thick as a Brick" המילים כאן מסובכות יתר על המידה, הסיפור לרוב לא ברור, ומשאיר הרבה לפרשנות, הנרטיב הכולל חסר לפעמים קוהרנטיות, כל זאת ככל הנראה בשל תהליך הכתיבה המהיר והלחץ בו היה נתון Ian Anderson.
מבחינה מוזיקלית, "A Passion Play" מציג מיזוג של פולק אנגלי ישן, השפעות קלאסיות וכמובן אלמנטים של רוק מתקדם. הלהקה מפגינה את התעוזה האינסטרומנטלית שלה עם גיטרות אקוסטיות רכות, גיטרות חשמליות מתפרצות, נגינת פסנתר שובבה, קלידים אקספרסיביים והגשה קולית כל-כך ייחודית של אנדרסון. יש לציין כי Ian Anderson התנסה כאן בנגינה על סקסופון, והעניק מרקם טונאלי שונה למוזיקה, אם כי היא באה קצת על חשבון נגינת החליל האייקונית שלו. אין ספק שהאלבום מציג את הווירטואוזיות של "Jethro Tull" וכולל כמה לחנים בלתי נשכחים, המציגים את הרבגוניות והמוזיקליות של הלהקה.
מעניין להזכיר את ההפסקה הקומית שהלהקה לוקחת בסיום החלק הראשון ובתחילת החלק השני של האלבום, עם "The Story of the Hare Who Lost His Spectacles". ההפסקה המדוברת הזו, שככל הנראה מושפעת גם מ"פטר והזאב" של פרוקופייב, מסופרת במבטא אנגלי כבד והומוריסטי על ידי הבסיסט Jeffrey Hammond, מציעה הפוגה קצרה מהנרטיב הכולל, ומחדירה אלמנט קליל יותר בהשוואה לנושאים כבדי המשקל בהם עוסק האלבום.
עם יציאתו, "A Passion Play" זכה לביקורות לא אוהדות במיוחד הן מהמבקרים והן מהמעריצים. תהליך היצירה וההפקה המהירים ניכרו באופיו הלא שלם של האלבום, במעברים חסרי הברק ובעיבודים החסרים. המבקרים האשימו את האלבום ביומרה, בכך שהוא קשה לתפיסה, ולא מרתק מוזיקלית. עם זאת, חשוב לציין שהאלבום זכה להצלחה מסחרית, והגיע למקום הראשון במצעדים בארצות הברית, מה שמעיד על פער ניכר בין המבקרים לקהל הרחב.
בדיעבד, "A Passion Play" נותר כאלבום שנוי במחלוקת בדיסקוגרפיה האדירה של "Jethro Tull". יש הרואים בו יצירת מופת חסרת פגמים, שמציגה את אופיה השאפתני והתעוזה המוזיקלית של הלהקה, בעוד שאחרים רואים בו יצירה לא קוהרנטית ובלתי נגישה. עם זאת, ללא קשר לחסרונותיו, אין ספק שהאלבום תופס מקום ייחודי בקאנון הרוק המתקדם, המייצג תקופה של התנסות, חיפוש וחקירה אמנותית עבור "Jethro Tull".
להאזנה: Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט