Jethro Tull - This Was
ב-4 באוקטובר 1968 יצא בבריטניה "This Was", אלבום הבכורה של להקת "Jethro Tull".
די משעשע לגלות שדווקא אלבום הבכורה של "ג'ת'רו טול" נבחר להיקרא בלשון עבר. בזמן שרוב הלהקות עוד מנסות להציג את עצמן, "ג'ת'רו טול" מודיעים לנו שכדאי להזדרז, כי עוד רגע הם יהיו כבר במקום אחר. ובכל זאת, "This Was" רחוק מלהיות חזרה גנרלית לדבר האמיתי. זה אלבום בלוז חי, מחוספס ומלא אופי, של להקה שמנגנת בתיאבון גדול ומתחילה להבין שיש לה יותר מדרך אחת להשביע אותו.
מי שמגיע לכאן בעקבות "Aqualung" או "Thick as a Brick" עשוי להזדקק לרגע של הסתגלות. הגיטרה תופסת הרבה יותר מקום, החליל חולק את קדמת הבמה עם הגיטרה, ואין כאן יצירה שאפתנית המשתרעת על צד שלם של תקליט. אבל דווקא המרחק מהאלבומים המפורסמים מאפשר לשמוע משהו מרתק. לפני ש- Ian Anderson הפך למנהיג המובהק של ההרכב, עמד מולו גיטריסט עם צליל, ניסיון ורצון משלו. המפגש ביניהם הוא לב האלבום הזה.
הסיפור מתחיל עוד לפני שהשם "Jethro Tull" הופיע על פוסטר. הסולן והחלילן אנדרסון והבסיסט Glenn Cornick הגיעו מהרכביו של John Evan בבלקפול, ואילו הגיטריסט Mick Abrahams והמתופף Clive Bunker ניגנו בלהקת "McGregor's Engine". בסוף 1967 התגבשו הארבעה להרכב החדש באזור לונדון. אחרי כמה חילופי שמות, נדבק אליהם שמו של איש החקלאות האנגלי בן המאה ה-18. בפברואר 1968 הם כבר הופיעו בשם הזה במועדון "Marquee", ובמהלך השנה בנו לעצמם קהל דרך הופעות תכופות ונוכחות בימתית שקשה היה להתעלם ממנה.
לונדון של התקופה לא סבלה ממחסור בגיטריסטים שידעו לנגן בלוז. דווקא החליל של אנדרסון העניק ללהקה יתרון ברור, ואברהמס דאג שלא יחסר לה גם משקל חשמלי. לצד השניים, קורניק ובאנקר היו הרבה יותר מנגני ליווי. הבס נע בחופשיות בין המשפטים של הגיטרה והחליל, והתופים יודעים גם להחזיק גרוב וגם לפרוץ קדימה. אפשר לשמוע שהמוזיקה הזאת קיבלה את הצורה שלה מול קהל, במשך לילות של נגינה, ולא רק ליד שולחן הכתיבה.
האלבום הוקלט בקיץ 1968 באולפני "Sound Techniques" שבצ'לסי, בהפקת הלהקה ו-Terry Ellis, כאשר Victor Gamm אחראי לעבודת ההקלטה. התקציב עמד על כ-1,200 ליש"ט, והצליל שומר על הישירות של הרכב קטן שמנגן יחד. יש מרווח בין הכלים, הגיטרה לא מכוסה בשכבות מיותרות, וגם כשהעיבוד מתרחב, אפשר לעקוב אחרי מה שכל נגן עושה. אנדרסון כתב את מרבית החומר, אבל הנוכחות של אברהמס מורגשת הרבה מעבר לשירים שבהם הוא חתום ככותב.
כבר בשיר הפותח "My Sunday Feeling" אפשר להבין למה. מדובר בבוקר שאחרי, כשהראש עוד מנסה להתאושש והגוף מבקש לחזור למיטה, אבל הלהקה דווקא נשמעת ערנית להפליא. הגיטרה של אברהמס חדה ומשוחררת, קורניק ובאנקר דוחפים את הקצב, ואנדרסון שר בחספוס שמתאים היטב לחוסר הנחת שבמילים. החליל נכנס אל תוך ההמולה בטבעיות מפתיעה. במקום לרכך את הבלוז, הוא מוסיף לו עצבנות וחוצפה.
המתח בין שני הקולות המוזיקליים נעשה מעניין במיוחד בשיר "Beggar's Farm", שאנדרסון ואברהמס כתבו יחד. מאחורי הקצב הנינוח לכאורה מסתתר חשבון זוגי מריר, עם דובר שכבר מדמיין את היום שבו מי שפגעה בו תזדקק לו מחדש. הגיטרה מותחת את המשפטים, החליל מגיב להם, והשירה נשארת מאופקת מספיק כדי שהעוקץ יעבוד. זה אחד הרגעים שבהם הלהקה מצליחה לתת למבנה בלוז מוכר, אישיות משלה.
מצד אחר, השיר "Move on Alone" חושף כמה כוח היה לאברהמס גם מחוץ לתפקיד הגיטריסט. הוא כתב אותו וגם שר אותו, ומקבל כאן את קדמת הבמה באלבום שבו רוב השירה שייכת לאנדרסון. העיבוד לכלי הנשיפה של Dee Palmer, שקיבלה אז קרדיט בשם David Palmer, מעניק לקטע תנופה חמה של רית'ם אנד בלוז, ובתוך פחות משתי דקות מציג אפשרות אחרת ללהקה הזאת. אפשר לשמוע בו עד כמה אברהמס היה שותף משמעותי בראשית הדרך.
ואז מגיע "Serenade to a Cuckoo", והחדר משנה אווירה. היצירה של Roland Kirk מאפשרת לאנדרסון להניח לרגע למאבק עם הגיטרה ולפתח שיחה אחרת, ג'אזית ונינוחה יותר. המלודיה פשוטה מספיק כדי להיתפס באוזן, אבל הנגינה מתעכבת עליה, סוטה ממנה וחוזרת אליה בהנאה. הקולות שאנדרסון משלב בנשיפה והצליל הלא מלוטש של החליל מעניקים לביצוע מגע אנושי מאוד. כמעט שש דקות עוברות בלי צורך בפזמון או במילים, וזה אחד ההישגים היפים באלבום. אפשר להבין כאן למה החליל עתיד להפוך מסימן היכר חיצוני לכלי מרכזי בשפה של הלהקה.
עם זאת, לא כל התרחבות אינסטרומנטלית באלבום משכנעת באותה מידה. בקטע "Dharma for One", שנכתב בידי אנדרסון ובאנקר, התופים מקבלים מרחב גדול והאנרגיה הבימתית נשפכת אל התקליט. יש כאן התלהבות מדבקת, אבל גם רגעים שבהם הרעיון המוזיקלי מפנה את מקומו לתצוגת יכולת. האופי הזה בולט גם בקטע "Cat's Squirrel", בעיבודו של אברהמס, שמאפשר לגיטרה שלו לדהור. מי שאוהב את הבלוז החשמלי של התקופה ימצא כאן הרבה מה לאהוב.
את החיבור המוצלח ביותר בין השורשים לבין מה שעוד יבוא אנחנו מקבלים בשיר "A Song for Jeffrey". הבס פותח, החליל מתגנב פנימה, ואז הגיטרה בגלישה, המפוחית והשירה המעוותת הופכים את העסק לבלוז פסיכדלי משונה וקליט. ג'פרי שבכותרת הוא Jeffrey Hammond, חברו של אנדרסון ולימים הבסיסט של הלהקה, והמילים נוגעות בתחושת חוסר כיוון ובצורך להמשיך הלאה. השיר נשמע כמו "ג'ת'רו טול" עוד לפני שזו החליטה בדיוק איך היא רוצה להישמע.
האלבום יצא בבריטניה בחברת "Island" והגיע למקום העשירי במצעד האלבומים הבריטי. זו הייתה פתיחה מוצלחת, שנשענה גם על המוניטין שהלהקה צברה בהופעות. ההצלחה, עם זאת, לא פתרה את חילוקי הדעות בתוכה. אברהמס רצה להמשיך בכיוון הבלוז, ואנדרסון ביקש להרחיב את עולם ההשפעות. לאחר יציאת האלבום נפרדו דרכיהם. אברהמס הקים את "Blodwyn Pig", ואחרי תקופה קצרה עם Tony Iommi הצטרף ללהקה Martin Barre. באלבום השני, "Stand Up", השינוי כבר יהיה ברור מאוד.
בדיעבד, קל להפוך את "This Was" להערת שוליים בסיפור על התפתחותה של "ג'ת'רו טול", אבל זה עושה עוול גם לאלבום וגם לאברהמס. אפילו אנדרסון, בדברים שכתב לאחר מותו של הגיטריסט בדצמבר 2025, הדגיש את חשיבותו ללהקה המוקדמת ואת ההערכה ההדדית שנותרה ביניהם. מהדורת היובל שיצאה בנובמבר 2018, עם מיקס חדש של Steven Wilson, הקלטות BBC ומיקסים מקוריים, אפשרה לחזור אל התקופה הזאת ולשמוע אותה מחדש. מעבר לערך ההיסטורי, יש כאן נגינה שיש לה טעם גם בלי לדעת מה קרה אחר כך.
גם העטיפה נהנית מהבדיחה שבלב האלבום. ארבעה מוזיקאים צעירים מתחפשים לזקנים מוקפים בכלבים, כאילו כבר הגיעו לשלב שבו מותר להם להתרפק על העבר. ליד שם כמו "This Was", התמונה מקבלת עוד קריצה. בתוך התקליט, לעומת זאת, אף אחד לא נשמע עייף.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות