King Crimson - Discipline
ב- 22 בספטמבר 1981 שחררה להקת "King Crimson" את אלבום האולפן השמיני שלה "Discipline".
זה לא היה עוד אלבום פרוג, וגם לא ניסיון להחזיר לחיים את הצליל של שנות השבעים. "Discipline" היה רגע שבו "King Crimson" הגדירה את עצמה מחדש, ובאותה נשימה הציעה לרוק המתקדם דרך להיכנס אל שנות השמונים בלי להעמיד פנים שהפאנק, הניו וייב והפוסט פאנק לא קרו.
במקום סולואים ארוכים, קלידים מלטפים וגעגוע לעבר, קיבלנו מוזיקה מתוחה, גיאומטרית ומוטרפת, שבה ארבעה נגנים חושבים יחד בזמן אמת. זה אלבום שמתגלה תחילה דרך הדיוק שלו, אבל נשאר בזיכרון בזכות הסקרנות, וההומור שמסתתרים בתוך הדיוק הזה.
חלפו שבע שנים מאז "Red" ופירוק ההרכב הקודם. בתקופה הזאת רוברט פריפ עבד עם בריאן אינו, דייוויד בואי ופיטר גבריאל, הקשיב למינימליזם וספג את האנרגיה של הסצנה החדשה. כשהחל להרכיב להקה בשם "Discipline", הוא לא חיפש שחזור של "King Crimson", אלא מנגנון מוזיקלי אחר לגמרי. אבל רק לאחר שהרביעייה כבר החלה להופיע הוא הבין שהזהות החדשה איננה בריחה מהשם הישן, אלא הדרך היחידה שבה השם יכול לחיות שוב, אמיתי.
נקודת המפנה הייתה המפגש בין רוברט פריפ לבין אדריאן בלו, גיטריסט וזמר שכבר עבר אצל פרנק זאפה, דייוויד בואי ו"טוקינג הדס". אליהם הצטרפו טוני לוין, שהביא את ה-Chapman Stick ואת היכולת לנוע בין בס, כלי הקשה והרמוניה, וביל ברופורד, שחזר להרכב עם מערכת תופים אקוסטית ואלקטרונית ועם נכונות לוותר על הביט הצפוי. זו לא הייתה להקה עם מנהיג ושלושה מלווים. לכל אחד היה צבע שאי אפשר היה להחליף, והחיכוך בין ארבעתם הפך לשיטת הלחנה.
השם "Discipline" נותר כשם האלבום וכמילת מפתח. על העטיפה האחורית הודפס הרעיון שלפיו משמעת לעולם איננה מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי למטרה. המשפט מסביר את המוזיקה היטב. כל תפקיד בנוי בקפדנות, אבל התוצאה אינה תרגיל מתמטי. המשמעת מאפשרת חופש, מפני שכל נגן יודע בדיוק היכן הוא נמצא.
האלבום הוקלט במאי וביוני 1981 באולפני איילנד בלונדון, בהפקה משותפת של הלהקה ורט דייוויס. החומר נוצר במהירות יחסית, התעצב על הבמה ונכנס לאולפן כשהרביעייה כבר למדה לנשום כגוף אחד. האופי הקבוצתי היה חשוב מכל. במקום לפנות מרחב לסולן, שאר הכלים ממשיכים לעבוד. לעיתים נדמה שכל אחד מנגן קטע אחר, אבל נקודת המפגש שלהם יוצרת סדר חדש.
בתוך הסדר הזה נשמעו מקורות שבאותה תקופה כמעט לא לשבו שיכולים לדור בכפיפה אחת. מוזיקת גמלאן אינדונזית, מינימליזם בסגנון סטיב רייך, Fאנק, ניו וייב ופוסט פאנק. הגיטרה המסונתזת של רוברט פריפ החליפה לעיתים תפקידים שהיו שמורים לקלידים. הגיטרה של אדריאן בלו דיברה, צחקה ושאגה. ה-Stick של לוין הפך את ליין הבס לכלי מוביל, וברופורד בנה פוליריתמיקה ומקצבים א-סימטריים, בלי לאבד את תחושת התנועה. הרוק המתקדם נשאר מתקדם, מפני שהוא הפסיק להישמע כמו ההיסטוריה שלו עצמו.
כבר בשיר הפותח, "Elephant Talk", הצהרת הכוונות ברורה. ריף ה-Stick של לוין הוא גם בס וגם מנוע קצבי, ברופורד חותך את החלל במכות מדויקות, ושתי הגיטרות נעות בין ליינים עצבניים לצלילים דמויי חיות. אדריאן בלו מסדר מילים על דיבור ותקשורת לפי אותיות האלפבית, ואז מדגים בקול ובגיטרה עד כמה שפה יכולה להפוך לרעש. זה שיר מצחיק, קליט ומוזר כאחד, אך גם מבוא מושלם לאלבום שבו אינטלקט והנאה חיים יחד.
הקטע הבא, "Frame By Frame", מחדד את ההמצאה המרכזית של האלבום. שני קווי גיטרה נקיים ומשוננים מתחברים ונפרדים כמו גלגלי שיניים, ובשלב מסוים אחד מהם משמיט צליל מן המחזור וגורם למוזיקה להחליק בהדרגה מחוץ לפאזה. ההשפעה של מינימליזם מחזורי ניכרת, אבל הגוף הרוקיסטי נשאר חי ובועט. לוין וברופורד לא רק שומרים על הקצב, הם גם מציבים קצב נוסף אל מול הגיטרות, כך שהמאזין שומע כמה שכבות קצביות בעת ובעונה אחת.
אחרי הצפיפות הזאת מגיע "Matte Kudasai", שפירוש שמו ביפנית הוא "אנא המתן". זו בלדה אווירתית ועדינה, אך גם היא רחוקה מן הצפוי. שירתו של אדריאן בלו מרחפת מעל קו הבס החם הוגיטרה שנשמעת כמו להקת שחפים. רוברט פריפ מוסיף שכבות והמרחב שבין הצלילים נעשה חשוב לא פחות מן הצלילים עצמם.
בצד השני של האלבום נמצא "Indiscipline", התאום הפרוע של קטע הנושא. הטקסט נולד ממכתב שכתבה מרגרט, אשתו של אדריאן בלו, ובו תיארה ציור שצירה. הוא פירק את המילים למשפטים קצרים, חשדניים ואובססיביים, ומבצע אותם בין דיבור לצעקה. מולו הלהקה מתפרצת ועוצרת, עוברת ממשטחים מאיימים למכות משוננות. ברופורד מקבל כאן מרחב עצום, אבל גם כשהתופים נשמעים חופשיים לחלוטין הם מחוברים למבנה פנימי הדוק. המשפט החוזר "אני אוהב את זה" נעשה בכל פעם פחות מרגיע ויותר מטורף.
מאחורי "Thela Hun Ginjeet" מסתתר סיפור שהפך לחלק בלתי נפרד מן ההקלטה. השם הוא אנגרמה של "Heat in the Jungle". כשאדריאן בלו יצא לרחובות לונדון כדי להקליט אווירה, הוא נתקל בקבוצה שאיימה עליו ולאחר מכן נחקר בידי המשטרה. כשחזר לאולפן נסער וסיפר לחבריו מה קרה, רוברט פריפ הקליט אותו בלי שידע. הסיפור נכנס לשיר והפך את הפחד האמיתי לתיאטרון קצבי. המתח בין תבניות של ארבע ושבע יוצר תחושת מרדף, בעוד הגיטרות וה-Stick בונים עיר צפופה שלא מפסיקה לזוז.
המרחב נפתח מחדש ב-"The Sheltering Sky", קטע אינסטרומנטלי שהתפתח מאלתור ושמו לקוח מן הרומן של פול בולס. ברופורד בונה פעימה טקסית, לוין מחזיק תווים נמוכים ועקשנים, ומעליהם הגיטרות המסונתזות מציירות חום ואבק. אין כאן התפתחות דרמטית. השינוי מגיע דרך הצטברות, גוון וחזרה, בדומה להרכב גמלאן שבו התבנית המשותפת חשובה יותר מן הסולן.
את האלבום חותם "Discipline", קטע אינסטרומנטלי שמזקק את השיטה. שתי הגיטרות מנגנות מחזורים שונים אך משלימים, התפקידים עוברים ביניהן, וה-Stick והתופים משנים את נקודת הכובד בלי לפרק את הזרימה. המקצב הא-סימטרי אינו רק קישוט טכני, אלא הנושא עצמו. אחרי הכאוס של "Indiscipline", הקטע הזה מציג את הצד השני של אותה מטבע. לא שליטה שמדכאת את האנרגיה, אלא מבנה שמאפשר לארבעה מוחות לפעול כאחד.
עם צאתו הגיע "Discipline" למקום ה-41 במצעד הבריטי ונשאר בו ארבעה שבועות, ובארצות הברית הגיע למקום ה-45. אלה נתונים מכובדים למוזיקה כל-כך בלתי מתפשרת, אבל חשיבותו האמיתית של האלבום נבנתה לאורך זמן. האלבום הראה לדור חדש של מוזיקאים שאפשר להיות מורכב בלי להיות נפוח, רקיד בלי להיות פשוט, וטכנולוגי בלי לאבד את השורשים. אפשר לשמוע את ההד שלו במאת' רוק, ברוק האלטרנטיבי הניסיוני ובכל להקה שמשתמשת בחזרות ובמשקלים משתנים כדי ליצור מתח.
בדיעבד, זהו גם האלבום הראשון בטרילוגיית שנות השמונים של הלהקה, לפני "Beat" ו-"Three of a Perfect Pair". הוא אינו מוחק את העבר של "In The Court Of The Crimson King" או "Red", אלא מוכיח שהעיקרון העמוק של "King Crimson" מעולם לא היה סגנון מסוים. העיקרון היה הנכונות להשתנות ברגע שבו שפה מוכרת הופכת ל"איזור נוחות".
האלבום "Discipline" נשמע עדיין עכשווי מפני שהוא לא תלוי באופנה אחת. הגמלאן האינדונזי, הניו וייב, הפוסט פאנק, המינימליזם, הגיטרות המסונתזות, ה-Chapman Stick והפוליריתמיקה אינם רק רשימה של השפעות. הם הפכו לשפה אחת, אישית ובלתי ניתנת לחיקוי. המפגש בין רוברט פריפ, אדריאן בלו, טוני לוין וביל ברופורד לא רק הוליד הרכב חדש. הוא ניסח מחדש מה רוק מתקדם יכול להיות בשנות השמונים.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות