ב- 6 לאוקטובר 1974 שחררה "King Crimson" את אלבום האולפן השביעי שלה "Red".
זהו אלבום אפל וקודר, ויחד עם זאת נושך ועוצמתי, אשר ללא ספק הקדים את זמנו. אחת משתי פסגות היצירה של הלהקה, אשר את הגלגול הראשון שלה ניתן לתאר כשני הרים אימתניים המצויים בתחילתו ובסופו של המסלול, כאשר גשר מיתרים ענק בדמות מיתרי הגיטרה של Robert Fripp מחבר ביניהם.
ההר הראשון הוא ה"אוורסט" של הלהקה, יצירת מופת נצחית, מאסטרפיס במלוא מובן המילה בדמות אלבום הבכורה של הלהקה, ואחד האלבומים הגדולים במוזיקה בכלל - "In The Court Of The Crimson King" משנת 1969.
השני הוא ה"אנפורנה" של הלהקה, הפסגה השניה בגובהה, קצת יותר נמוכה מהאוורסט, אבל עדיין, חדה, משוננת, מחוספסת, אכזרית. כזו שלא הייתם רוצים ליפול ממנה.
עד כמה מחוספסת ואכזרית? כזו עם להבי סלע משוננים, בדמות אפקט ה- Fuzz של גיטרת הבס של John Wetton, כזו שבה הדיסטורשיינים האכזריים של הגיטרה החשמלית של Robert Fripp נושפים בך בעוצמה רבה כמו רוח במהירות 120 קמ"ש ומשייפים לך את העור, כזו שרעמי התופים המתגלגלים של Bill Bruford מתדרדרים לכיוונך במהירות אדירה, כמו מפולת שלגים. היא עד כדי-כך עוצמתית, עד כי Kurt Cobain הגדיר את האלבום הזה כאחד המשפיעים עליו ביותר, וחברי להקת "Tool" הצהירו בגלוי כי הוא היווה את ההשפעה הגדולה ביותר על היצירה שלהם.
העוצמה של האלבום הזה משתקפת היטב אפילו מהכותרת שלו. חברי הלהקה הרבו לחצות את גבול הווליום המותר אל מעבר לקו האדום, במהלך הקלטות האלבום. הם הבינו שבשהייה הממושכת הזאת באיזור האדום של הסקאלה יש משהו עמוק יותר מאשר כפתור הווליום של "Spinal Tap" שמגיע עד הסיפרה 11. הם קלטו שהאלבום הזה הולך להיות עוצמתי יותר מכל אלבום אחר שהם עשו עד אותה עת, ולכן הכתירו אותו בשם "Red".
באנלוגיה ל"גשר המיתרים" שמחבר בין פסגות הקריירה של הלהקה, גם האלבום הזה, נשען על שתי יצירות אדירות, הממוקמות בתחילתו ובסופו של התקליט. יצירות שגשר המיתרים שמחזיק את האלבום כולו מעוגן אליהן ביתדות של "מתכת".
הראשונה היא "Red", פסגת ה"אנפורנה" אשר פותחת את האלבום. קטע אינסטרומנטאלי מוטרף ומהפכני שהיה הראשון שהוקלט לאלבום. Robert Fripp הגאון כתב את הקטע שמבוסס על ריף הגיטרה הכבד שהוקלט באוברדאבינג עם שלוש שכבות של גיטרה ליצירת הצליל המטאלי והמנסר. הקטע היה קשה מאוד להקלטה ובשלב מסוים כמעט אפילו נגנז. ביל ברופורד לא הבין בתחילה מה פריפ רוצה ממנו ומה לעזאזל הוא אמור לנגן שם. הוא לא מצא תפקיד לתופים והיה מאד מתוסכל מכך. פריפ כבר חשב לוותר על הקטע, אבל John Wetton שמאוד אהב את הקטע התעקש, וברופורד ביקש שיתנו לו עוד צ'אנס. לבסוף ברופורד תפס באופן מושלם את הקטע והוא פשוט מנגן כאן באופן גאוני על תופים וכלי הקשה. קטע המעבר כאן מנוגן על-ידי צ'לו שהועבר דרך אפקט שמקנה לו את הצליל המחוספס, וזו ההזדמנות הראשונה לספר לכם, שהגם שבשלב ההקלטות של האלבום "King Crimson" הפכה כבר לפאוור טריו, כפי שמסגירה עטיפת האלבום, הרי שהלהקה נעזרה באולפן בלא מעט נגנים אורחים, בינהם הכנר David Cross שפוטר מהלהקה זמן קצר קודם לכן, חברי הלהקה בעבר, Ian McDonald ו- Mel Collins ונגנים שכירים נוספים.
היצירה השניה היא ה"אוורסט" של האלבום ואולי גם של הלהקה כולה - "Starless". יצירה גאונית אשר אין בה אפילו רגע אחד מיותר ואשר כל הכלים בה משתלבים בצורה פשוט מושלמת. המלוטרון עליו מנגן Robert Fripp שעוטף את כל היצירה הזאת בצמר גפן רך, השילוב המדהים בין האלט סקסופון של מקדונלד והסופרן סקסופון של קולינס, כלי ההקשה של ברופורד שעטים עליך בפתאומיות משום מקום, חריקות הגיטרה המתפרצות של פריפ והדיסוננס האדיר בין נגינת הבס הפסיכית, הצורמת והמוטרפת לשירה הרכה והמלטפת של ווטון. היצירה היתה אמורה להיקרא בתחילה "Starless and Bible Black", כפי שמסגירות מילות השיר, אך בכדי למנוע בלבול עם אלבומה הקודם של הלהקה ששוחרר בתחילת השנה ועונה לאותו השם, קוצר שמה ל- "Starless".
בין שתי הפסגות האדירות הללו נמצאים שני קטעים מצויינים לכשלעצמם וקטע טוב אחד, אשר כל "חטאם" היה בכך שעמדו קרוב מידיי לשתי הפסגות הגבוהות שאותן הזכרנו.
הראשון, "Fallen Angel", סוג של בלדה המספרת את סיפור חייו של ילד שנגרר על-ידי אחיו הבוגר לכנופיה ולבסוף מוצא את מותו במלחמת כנופיות מיותרת. שיר דינמי שלאחר האינטרו הצורם ונגינת הצ'לו מתחיל רך ושקט, אך הולך ומפתפתח בהדרגה עם ההתקדמות בעלילת הסיפור. Robert Fripp מנגן כאן גם על גיטרה אקוסטית, זו אחת הפעמים הבודדות בהן עשה זאת ולמיטב זכרוננו האחרונה עד היום. ראויות לציון נגינת האבוב של רובין מילר ונגינת הקורנית של מייק צ'רינג שמוסיפות לשיר קסם טהור.
השני הוא השיר שחותם את הצד הראשון של הויניל - הקטע "One More Red Nightmare" שמובל על-ידי הריף הכל-כך טיפוסי של פריפ. התיפוף של ברופורד בשיר הזה הוא פשוט בית ספר למתופפים. איזה דריבלים, אילו מעברים מטורפים בין מקצבים, פשוט בית ספר למתופפים וללא ספק אחד מהרגעים הגדולים שלו. ואיזה סאונד יש כאן לאחת המצילות, אתם בטוח תזהו על מה אנחנו מדברים, צליל שלא ניתן בכלל לשחזור. ולמה? מספרים שברופורד מצא את המצילה בפח האשפה של האולפן, חבוטה ומכוסחת. הוא סידר אותה קצת והשתמש בה במהלך ההקלטה של השיר הזה. גם בשיר זה Ian McDonald שהיה בהרכב הראשוני של הלהקה והיה בין מקימיה מנגן בסקסופון. השיר הושפע מהקושי של הלהקה בסיבובי ההופעות והטיסות המרובות מנקודה לנקודה במהלכן, אשר ווטון מתאר אותן כ"עוד סיוט אדום". לא ברור אם John Wetton כתב את המילים על מקרה אמיתי, אך הדמות בסיפור נרדמת במהלך הטיסה ומתעוררת במהלך צלילת המטוס לכיוון הקרקע...
השלישי הוא הקטע הפותח את הצד השני של האלבום ואולי הקטע החלש מתוכו. "Providence" הוא סוג של קטע אילתור שהוקלט בהופעת הלהקה מאותה שנה, אשר יובא לאלבום לאחר שנמחקו ממנו רעשי הקהל. קטע שאולי מוכיח את הגאונות והווירטואוזיות של הלהקה במהלך הופעות, אך הוא נשמע תלוש מהאלבום המושלם הזה.
האלבום לא הצליח כל-כך במכירות בזמן אמת, אך זכה לשבחים רבים של המבקרים השנים. הוא מדורג ברשימת 100 האלבומים הטובים של שנות ה-70 של מגזין הרולינג סטון, כאשר "שיר" הנושא מדורג ברשימת 100 שירי הגיטרות הטובים בכל הזמנים של אותו מגזין. באופו מצער עוד בטרם יציאת האלבום Robert Fripp פשוט פירק את ההרכב לתדהמתם הרבה של ברופורד ווטון אשר סברו ובצדק שזה האלבום הטוב ביותר של הלהקה.
להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט