King Crimson - Red

ב- 6 לאוקטובר 1974 שחררה "King Crimson" את אלבום האולפן השביעי שלה "Red".

זהו אלבום אפל וקודר, ויחד עם זאת נושך ועוצמתי, אשר ללא ספק הקדים את זמנו. אחת משתי פסגות היצירה של הלהקה, אשר את הגלגול הראשון שלה ניתן לתאר כשני הרים אימתניים המצויים בתחילתו ובסופו של המסלול, כאשר גשר מיתרים ענק בדמות מיתרי הגיטרה של Robert Fripp מחבר ביניהם.

ההר הראשון הוא ה"אוורסט" של הלהקה, יצירת מופת נצחית, מאסטרפיס במלוא מובן המילה בדמות אלבום הבכורה של הלהקה, ואחד האלבומים הגדולים במוזיקה בכלל - "In The Court Of The Crimson King" משנת 1969.

השני הוא ה"אנפורנה" של הלהקה, הפסגה השניה בגובהה, קצת יותר נמוכה מהאוורסט, אבל עדיין, חדה, משוננת, מחוספסת, אכזרית. כזו שלא הייתם רוצים ליפול ממנה.

עד כמה מחוספסת ואכזרית? כזו עם להבי סלע משוננים, בדמות אפקט ה- Fuzz של גיטרת הבס של John Wetton, כזו שבה הדיסטורשיינים האכזריים של הגיטרה החשמלית של פריפ נושפים בך בעוצמה רבה כמו רוח במהירות 120 קמ"ש ומשייפים לך את העור, כזו שרעמי התופים המתגלגלים של Bill Bruford מתדרדרים לכיוונך במהירות אדירה, כמו מפולת שלגים. היא עד כדי-כך עוצמתית, עד כי Kurt Cobain הגדיר את האלבום הזה כאחד המשפיעים עליו ביותר, וחברי להקת "Tool" הצהירו בגלוי כי הוא היווה את ההשפעה הגדולה ביותר על היצירה שלהם.

העוצמה של האלבום הזה משתקפת היטב אפילו מהכותרת שלו. חברי הלהקה הרבו לחצות את גבול הווליום המותר אל מעבר לקו האדום, במהלך הקלטות האלבום. הם הבינו שבשהייה הממושכת הזאת באיזור האדום של הסקאלה יש משהו עמוק יותר מאשר כפתור הווליום של "Spinal Tap" שמגיע עד הסיפרה 11. הם קלטו שהאלבום הזה הולך להיות עוצמתי יותר מכל אלבום אחר שהם עשו עד אותה עת, ולכן הכתירו אותו בשם "Red".

באנלוגיה ל"גשר המיתרים" שמחבר בין פסגות הקריירה של הלהקה, גם האלבום הזה, נשען על שתי יצירות אדירות, הממוקמות בתחילתו ובסופו של התקליט. יצירות שגשר המיתרים שמחזיק את האלבום כולו מעוגן אליהן ביתדות של "מתכת".

הראשונה היא "Red", פסגת ה"אנפורנה" אשר פותחת את האלבום. קטע אינסטרומנטאלי מוטרף ומהפכני שהיה הראשון שהוקלט לאלבום. פריפ הגאון כתב את הקטע שמבוסס על ריף הגיטרה הכבד שהוקלט באוברדאבינג עם שלוש שכבות של גיטרה ליצירת הצליל המטאלי והמנסר. הקטע היה קשה מאוד להקלטה ובשלב מסוים כמעט אפילו נגנז. ביל ברופורד לא הבין בתחילה מה פריפ רוצה ממנו ומה לעזאזל הוא אמור לנגן שם. הוא לא מצא תפקיד לתופים והיה מאד מתוסכל מכך. פריפ כבר חשב לוותר על הקטע, אבל ווטון שמאוד אהב את הקטע התעקש, וברופורד ביקש שיתנו לו עוד צ'אנס. לבסוף ברופורד תפס באופן מושלם את הקטע והוא פשוט מנגן כאן באופן גאוני על תופים וכלי הקשה. קטע המעבר כאן מנוגן על-ידי צ'לו שהועבר דרך אפקט שמקנה לו את הצליל המחוספס, וזו ההזדמנות הראשונה לספר לכם, שהגם שבשלב ההקלטות של האלבום "King Crimson" הפכה כבר לפאוור טריו, כפי שמסגירה עטיפת האלבום, הרי שהלהקה נעזרה באולפן בלא מעט נגנים אורחים, בינהם הכנר David Cross שפוטר מהלהקה זמן קצר קודם לכן, חברי הלהקה בעבר, Ian McDonald ו- Mel Collins ונגנים שכירים נוספים.

היצירה השניה היא ה"אוורסט" של האלבום ואולי גם של הלהקה כולה - "Starless". יצירה גאונית אשר אין בה אפילו רגע אחד מיותר ואשר כל הכלים בה משתלבים בצורה פשוט מושלמת. המלוטרון עליו מנגן פריפ שעוטף את כל היצירה הזאת בצמר גפן רך, השילוב המדהים בין האלט סקסופון של מקדונלד והסופרן סקסופון של קולינס, כלי ההקשה של ברופורד שעטים עליך בפתאומיות משום מקום, חריקות הגיטרה המתפרצות של פריפ והדיסוננס האדיר בין נגינת הבס הפסיכית, הצורמת והמוטרפת לשירה הרכה והמלטפת של ווטון. היצירה היתה אמורה להיקרא בתחילה "Starless and Bible Black", כפי שמסגירות מילות השיר, אך בכדי למנוע בלבול עם אלבומה הקודם של הלהקה ששוחרר בתחילת השנה ועונה לאותו השם, קוצר שמה ל- "Starless".

בין שתי הפסגות האדירות הללו נמצאים שני קטעים מצויינים לכשלעצמם וקטע טוב אחד, אשר כל "חטאם" היה בכך שעמדו קרוב מידיי לשתי הפסגות הגבוהות שאותן הזכרנו.

הראשון, "Fallen Angel", סוג של בלדה המספרת את סיפור חייו של ילד שנגרר על-ידי אחיו הבוגר לכנופיה ולבסוף מוצא את מותו במלחמת כנופיות מיותרת. שיר דינמי שלאחר האינטרו הצורם ונגינת הצ'לו מתחיל רך ושקט, אך הולך ומפתפתח בהדרגה עם ההתקדמות בעלילת הסיפור. פריפ מנגן כאן גם על גיטרה אקוסטית, זו אחת הפעמים הבודדות בהן עשה זאת ולמיטב זכרוננו האחרונה עד היום. ראויות לציון נגינת האבוב של Robin Miller ונגינת הקורנית של Mark Charig שמוסיפות לשיר קסם טהור.

השני הוא השיר שחותם את הצד הראשון של הויניל - הקטע "One More Red Nightmare" שמובל על-ידי הריף הכל-כך טיפוסי של פריפ. התיפוף של ברופורד בשיר הזה הוא פשוט בית ספר למתופפים. איזה דריבלים, אילו מעברים מטורפים בין מקצבים, פשוט בית ספר למתופפים וללא ספק אחד מהרגעים הגדולים שלו. ואיזה סאונד יש כאן לאחת המצילות, אתם בטוח תזהו על מה אנחנו מדברים, צליל שלא ניתן בכלל לשחזור. ולמה? מספרים שברופורד מצא את המצילה בפח האשפה של האולפן, חבוטה ומכוסחת. הוא סידר אותה קצת והשתמש בה במהלך ההקלטה של השיר הזה. גם בשיר זה מקדונלד שהיה בהרכב הראשוני של הלהקה והיה בין מקימיה מנגן בסקסופון. השיר הושפע מהקושי של הלהקה בסיבובי ההופעות והטיסות המרובות מנקודה לנקודה במהלכן, אשר ווטון מתאר אותן כ"עוד סיוט אדום". לא ברור אם ווטון כתב את המילים על מקרה אמיתי, אך הדמות בסיפור נרדמת במהלך הטיסה ומתעוררת במהלך צלילת המטוס לכיוון הקרקע...

השלישי הוא הקטע הפותח את הצד השני של האלבום ואולי הקטע החלש מתוכו. "Providence" הוא סוג של קטע אילתור שהוקלט בהופעת הלהקה מאותה שנה, אשר יובא לאלבום לאחר שנמחקו ממנו רעשי הקהל. קטע שאולי מוכיח את הגאונות והווירטואוזיות של הלהקה במהלך הופעות, אך הוא נשמע תלוש מהאלבום המושלם הזה.

האלבום לא הצליח כל-כך במכירות בזמן אמת, אך זכה לשבחים רבים של המבקרים השנים. הוא מדורג ברשימת 100 האלבומים הטובים של שנות ה-70 של מגזין הרולינג סטון, כאשר "שיר" הנושא מדורג ברשימת 100 שירי הגיטרות הטובים בכל הזמנים של אותו מגזין. באופו מצער עוד בטרם יציאת האלבום פריפ פשוט פירק את ההרכב לתדהמתם הרבה של ברופורד ווטון אשר סברו ובצדק שזה האלבום הטוב ביותר של הלהקה.

להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל

אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר