King Crimson - Lizard

ב- 11 לדצמבר, 1970 "King Crimson" הוציאו את אלבומם השלישי "Lizard".

יציאתו של "Lizard" סימנה אחד הרגעים המוזרים, הנועזים והמבולבלים ביותר בתולדות "King Crimson". בלהקה נותרו רק Robert Fripp ו- Peter Sinfield מתקופת הבכורה פורצת הדרך, וההרכב המופתי שהקליט את "In the Wake of Poseidon" ובמיוחד את יצירת הענק “In the Court of the Crimson King” כבר התפרק. מה שקם במקומו היה משהו אחר לחלוטין. אוסף שנולד באולפן, בנוי מנגני ג'אז, נגנים קלאסיים ומרוקיסטים ניסיוניים שמעולם לא היו אמורים לעמוד יחד על במה. "Lizard" הפך לצליל של להקה שבונה את עצמה מחדש תוך כדי שהיא מתפוררת, חלום בלהות שהונצח על טייפ סלילים.

הנסיבות סביב הקלטת האלבום היו אקלקטיות כמו המוזיקה עצמה. לאחר השנים הראשונות בהם נדמה היה ש- Robert Fripp יודע לאן הוא מנווט את הספינה עליה שט "המלך ארגמן", הוא העמיק יותר ויותר בעולם המוזיקה, והניח מאחוריו את מסגרת הרוק הסימפוני של שני האלבומים הראשונים, כדי לשאוב השראה מג'אז חופשי, מוזיקה קאמרית ואימפרוביזציה מופשטת. למעט הסקסופוניסט והחלילן Mel Collins וחבר ילדותו הבסיסט והסולן Gordon Haskell, שהשתתף בשיר אחד מהאלבום הקודם, Fripp אסף סביבו שותפים חדשים לדרך, בהם המתופף Andy McCulloch, הפסנתרן Keith Tippett ותזמורת כלי נשיפה שהעניקה לאלבום גוון תיאטרלי וחללי.

ההקלטות נערכו באולפני "Wessex Sound Studios", כש- Fripp ו- Sinfield בונים את האלבום כמו צייר ומשורר ולא כמו להקת רוק טיפוסית. אף אחד בחדר לא באמת דמיין את השירים האלה מבוצעים בהופעה חיה. הם היו מוזרים מדי, מורכבים מדי, עדינים מדי.

רצועת הפתיחה "Cirkus" חושפת מיד את השינוי. נפיחות מלוטרון כהות, פסנתר חסר מנוחה של Tippett, כלי נשיפה מתפתלים כמו צללים וקולו העמוק והנרדף של Haskell, יוצרים עולם שקרוב יותר לתיאטרון אוונגרדי מאשר לרוק מתקדם. המילים של Sinfield נמצאות כאן בשיא החדות, מלאות אשליות, מסכות ותחושת סכנה מתמדת שמרחפת ממש מחוץ לפריים. זהו אחד השירים הנגישים יותר באלבום, הוא מיוחד, וקסום ונפלא, אך למרות זאת הוא נשמע כמו יקום מנותק לחלוטין ממה שקדם לו.

המוזיקה פונה פנימה דרך "הדלת" ומתעוותת עם "Indoor Games". קטע שובב על פני השטח, אך מחורר בהרמוניות מוזרות וטלטלות קצביות וקצת מזכיר את "Cat Food" מהאלבום הקודם. הגיטרה של Fripp קופצת בין אלמנטים אקוסטיים עדינים לבין ליינים חשמליים חדים, בעוד שכלי הנשיפה דוקרים ומציקים כמו דמויות בקרנבל סוריאליסטי. "Happy Family" לוקח את ההרגשה הזו אפילו רחוק יותר, עם שירה מעובדת וטקסט מסתורי שניתן לפרש כעיוות שמשקף את "הביטלס". השיר מחייך ומתכווץ בו זמנית, קליט ומטריד במידה שווה.

רגע של יופי שברירי מגיע עם "Lady of the Dancing Water", אחד השירים העדינים והאינטימיים ביותר בכל קטלוג "King Crimson". מעל ריף גיטרה אקוסטית רך, מרחפים להם החלילים והטרומבון, כמו משיכות מכחול עדינות על פני בד קנבס. הדימויים של Sinfield הופכים כאן לרכים יותר מאשר סוריאליסטיים, מציירים סצנה שנראית תלויה בזמן, כמו זיכרון שאתה מפחד לגעת בו כדי שלא יתפוגג. Haskell מגיש כאן אחד מהביצועים הווקאלים החמים, והמאופקים שלו באלבום, ונותן למלודיה לנשום בלי לכפות רגש.

לב ליבו של האלבום מגיע עם הסוויטה הארוכה "Lizard". מסע של 23 דקות הבנוי כמו תנועות (Movements) של אופרה מיניאטורית. הוא נפתח עם "Prince Rupert Awakes", אותו שר לא אחר מאשר Jon Anderson מלהקת "Yes", שקולו הבהיר והצלול מרחף מעל המוזיקה ומוסיף שכבה של טוהר שעובר בצורה חלקה דרך "Bolero – The Peacock's Tale", רגע לפני שהיצירה צוללת אל המים העכורים. משם הסוויטה זזה בין מוטיבים שונים, התפרצויות ג'אז-רוק ואינטרלודים מלנכוליים. ב- "The Battle of Glass Tears" (המחולק לשלושה חלקים בעצמו) הלהקה נותנת לכל דבר להישבר. כלי נשיפה מתפוצצים בפרצי תזזית, הפסנתר של Tippett שמתגלגל במפלים ומקצב שדוחף קדימה במתח כמעט כאוטי. הקטע הסוגר "Big Top" מרגיש כמו אוהל קרקס שקורס עם עלות השחר. קודה קצרה ורוחנית שמשאירה אותך תוהה אם כל המופע הזה בכלל התרחש או שחלמת אותו.

כש- "Lizard" יצא לאור, העולם לא באמת ידע מה לעשות איתו. המבקרים היו מבולבלים, המעריצים היו מפוצלים ואפילו Robert Fripp עצמו הודה מאוחר יותר שהוא לא ידע איך לאכול את האלבום במשך שנים רבות. בנוסף לכל, לא היו סיבובי הופעות שיפיחו בשירים מהאלבום חיים חדשים, לא היו גרסאות חיות שירככו את המוזרות שלו, וההרכב שיצר אותו התפרק כמעט באותה מהירות שבה הוא הורכב. במשך זמן רב "Lizard" הרגיש כמו פרק אבוד, פנטזיית אולפן משונה, שנתקעה בין הגלגולים המפורסמים והמצליחים יותר של "King Crimson".

עם זאת, אין ספק שהזמן היטיב עם "Lizard". המעריצים שומעים בו את אחת ההצהרות הנועזות ביותר של ראשית תקופת הפרוגרסיב. אלבום קסום, ייחודי וחד-פעמי. תערובת של אימפרוביזציית ג'אז, דיוק קאמרי, אנרגיית רוק וליריקה סוריאליסטית שאין לה כמעט מקבילות בתולדות הז'אנר. זהו הצליל של להקה שקורעת את עצמה לגזרים כדי להמציא את עצמה מחדש, הגשר המוזר בין "הקרימזון" הסימפוני של “In the Court of the Crimson King” לבין ההרכבים המחוספסים שיקליטו שנים אחר כך באלבומים כמו "Larks’ Tongues in Aspic".

יותר מחמישים שנה לאחר יציאתו, "Lizard" עדיין מרגיש כמו דלת סודית שמובילה לעולם קסום בתוך הקטלוג של "King Crimson". הוא דורש זמן, סבלנות ופתיחות, אבל למי שנכנס דרכו ונשאר שם לרגע, האלבום חושף עולם מופלא מלא צבעים, מתח, יופי ודמיון חסר פחד.

להאזנה: Spotify, Apple Music

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל

אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר!!