• FaceOff - עימות חזיתי

Linkin Park - One More Light

ב-19 למאי 2017 שחררה "Linkin Park" את האלבום "One More Light", אלבומו האחרון של Chester Bennington עם הלהקה.


בפתח הדברים אנחנו חייבים לציין שכתיבת שורות אלה לא הייתה קלה עבורנו. הוצפנו ברגשות, שקענו בזיכרונות ובעיקר עברנו טלטלה אמוציונלית שמקורה במאבק בין תחושות הבטן לשכל הישר. לכן, אנחנו מבקשים לפתוח את הסקירה דווקא בציטוט מהמגזין "Metal Hammer":

“With One More Light, Linkin Park have waved goodbye to Rock!!"



עכשיו בואו נלך קצת אחורה...

כמעריצים אמיתיים של לינקין פארק האכזבה התחילה כבר באלבום "The Hunting Party" שיצא ב-2014, כבר שם יחסינו הפכו למעט קרירים והיכולת להכיל את האלבום הייתה מאוד מוגבלת. זה הרגיש כמו ניסיון נואש של להקה בסדר גודל ענק, אפילו עצום, לנסות להחזיר לעצמה את האגרסיות, "הנשכנות" והעוצמה הבלתי מתפשרת. אבל לאחר מספר האזנות (לא אחת) נוצר מעט בלבול, תסכול ואפילו מעט כעס. משהו באמינות המוסיקלית של הלהקה התפוגג אי שם ברחובות הוליווד במהלך הנסיעה על המרצדס AMG, המותג אותו הם מייצגים.


שלוש שנים חלפו ואז יצא "One More Light" שהוא הניגוד המוחלט לאלבום הקודם, מעבר חד מגיטרות מכסחות, תופים דופקים וקצבים מהירים לשירים פופיים, רכים עטופים באלקטרוניקה ושירה ענוגה. כבר בהאזנה לסינגל הראשון ששוחרר, "Heavy",הבטן החלה להתהפך והאוזניים סרבו להפנים את הצלילים ש"תקפו" אותנו מהרמקולים. חיפשנו משהו בשיר שייתן תקווה, שירגיש שיש סיכוי לעוצמה, שיש עתיד לסאונד של הלהקה שאנחנו כל כך אוהבים, אך לשווא.


אבל בזה לא היה די, כי לאחר שיצא הוידאו של "Battle Symphony" הסימפטומים המדוברים רק הלכו והתעצמו, הכל נשמע כל-כך דביק ומתוק, ממש כמו מרשמלו שחומם על מקל והונח על הלשון.

כשיצא הוידאו/שיר השלישי מהאלבום "Good Goodbye" כבר היה נראה שזה "המסמר האחרון" ושזו כנראה "שירת הברבור" לתקופה יפה שהייתה ולא תחזור. גם ככה היה קשה מאוד עם התהליך שעברנו עם "Thirty Seconds To Mars" והפיכתה לסוכריית פופ מתקתקה, אז עכשיו גם לינקין?


מה קרה לקול של צ'סטר, מה קרה למייק? איזה "חור שחור" בלע את הגיטרות של בראד? מי לעזאזל חטף את ג'ו האן?? מבחינתנו הנושא היה גמור ואין צורך לשכנע אותנו לנסות להקשיב לאלבום (שוב). הדבר הזה שנקרא "One More Light" הוא פשוט הפקה פופית, מלוטשת ומקצועית שמתקשה למצוא את מקומה באוסף (הדי מגוון) בתקליטיה שלנו.

שלא תהיה פה אי הבנה, אנחנו אוהבים פופ, לאחד מאיתנו יש אפילו עבר פופי סוער (ולא ננקוב בשמות מטעם "צנעת הפרט"). אנחנו גם מאוד אוהבים שהרכבים מתנסים בצלילים או בסגנונות שונים, ובכלל גיוון ושילוב של אלמנטים חדשניים זה דבר מופלא. אבל יחד עם זאת, קשה להתנתק מהשורשים של הלהקה, מהסאונד המוביל שאפיין אותה מה- DNA שלה. קיים תסכול עצום כששומעים שיר רוק ללא תופים אקוסטיים וגיטרות, כשהכל אלקטרוני זה פשוט מאבד את זה.



זו הייתה הזדמנות טובה לפתוח פה דיון לגבי התהליך שעוברות בתקופה האחרונה לא מעט להקות גדולות, (עיין ערך, Bring Me The Horizon, All Time Low, Thirty Seconds To Mars Panic at The Disco), על המשיכה הבלתי מוסברת שלהן לפופ, השימוש בטקסטים הדביקים, במלודיות הנעימות ובסאונד האלקטרוני שפשוט רוצח את כל מה שמאפיין את הלהקה. לעיתים אף קשה להבין מהיכן מגיע הצורך הזה. האם זה תאוות כסף? האם זו יצירתיות מוסיקלית? האם זה הרצון להגדיר את עצמך מחדש או לפרוץ גבולות? מה גורם ללהקות האלה להישמע כמו "Ed Sheeran", "Maroon 5" או "Justin Bieber"??? השאלות הללו ועוד הרבה אחרות הן עניין לדיון שלם, אבל כעת ברצוננו להתמקד דווקא ְְהספציפי.


הלהקה ספגה ביקורות קשות על האלבום מצד מבקרי המוסיקה ואף מחלק גדול מהמעריצים, דבר שגרם למייק, לצ'סטר ואפילו לבראד לצאת בתקשורת עם שלל תירוצים והסברים על סגנונו של האלבום. כפי שתיאר צ'סטר:

“If you’re saying we’re doing what we’re doing for a commercial or monetary reason, trying to make success out of some formula… then stab yourself in the face,”


אבל אז קרה הבלתי יאומן. טרגדיה בלתי נתפסת התרחשה...

ביום שבו יצא הסינגל השני הרשמי של האלבום "Talking to Myself", צ'סטר בנינגטון שם קץ לחייו!

אין מילים לתאר את התחושה הכבדה עם קבלת הידיעה על מותו, הדם זרם במהירות מהראש לרגליים, "אגרוף בבטן", חולשה כללית בכל הגוף, עצבות איומה והרגשה של אובדן עצום (שני ברציפות אם לוקחים בחשבון את כריס קורנל), של אחד הווקאליסטים הגדולים של דורנו!!

כדרכו של העולם (ואכן זו קלישאה נכונה) פועליו של אדם מקבלים משמעות אחרת לאחר מותו. ואכן, האלבום הזה קיבל פתאום נפח, משמעות ואופי אחרים לגמרי. וכשחוזרים לאלבום הזה לאחר אותו אובדן, הוא פתאום נשמע כולו צ'סטר. למרות שאין בו אפילו שאגה אחת (סימן ההיכר הבולט שלו), האלבום הזה מרגיש כעוטף, סוחף ומחבק את צ'סטר.



מעריצי הלהקה מכירים בוודאי את ההתמודדויות של צ'סטר עם בעיותיו הנפשיות. לא פעם הוא שיתף בראיונות את ההתמודדויות הקשות שיש לו עם "המוח" שלו. כשבחוץ הכל נראה רגוע ונורמלי מבפנים התחוללה לה "מלחמת עולם". צ'סטר נלחם בעצמו, ברגשות שלו ובמחשבות שלו. ולכן כמעט כל האלבום מקבל פתאום אופי אחר. שירים שנכתבו על רקע מסוים או עם כוונה ופרשנות ספציפית מקבלים פתאום פרשנות שכולה "צ'סטר".

אגב, אחד הדברים המדהימים במוסיקה, הוא שהמאזין יכול לפרש את מה שהוא שומע באופן המתאים לו, עפ"י האישיות שלו ובפרספקטיבה התואמת את התקופה שהוא עובר בחיים. כך יצא, ששירים כמו Nobody can save me", "Good Goodbye", "Talking to myself", "Battle Symphony" ,"Heavy וכמובן שיר הנושא "One More Light", קיבלו פתאום משמעות שונה לגמרי והפכו למזוהים באופן חד-משמעי עם צ'סטר.


השיר "One More Light" נכתב במקור על רקע מותה של עובדת חברת התקליטים Warner Bros שהלהקה הכירה ומייק החליט שחייבים לכתוב עליה שיר אחרי מותה. מייק סיפר שהשיר מכוון להראות לאנשים שאיכפת לך מהם. לאחר מותו של צ'סטר החליטה הלהקה להוציא את השיר הזה כסינגל וכקליפ ביוטיוב. ג'ו האן ביים את הקליפ והקדיש אותו לצ'סטר. הקליפ עובר בין הופעות של לינקין פארק, בהן צ'סטר מצולם שר עם הקהל. חברי הלהקה סיפרו שזה היה מאוד קשה וטעון רגשית להכין את הקליפ הזה, אבל הם הרגישו שהוא סייע להם להשתמש בכישרון שלהם כדי להביא להרבה אנשים, בעיקר המעריצים, "קצת אור".



ישנם הרבה דברים מעניינים ויוצאי דופן באלבום הזה...

זהו האלבום הראשון שהלהקה מקליטה בצורה של טקסט קודם ורק אז לחן ומוזיקה. כתיבת המילים לשירים הייתה המהלך הראשון ביצירת האלבום, זאת בניגוד לאלבומים הקודמים בהם הלהקה עבדה קודם על המבנה המוסיקלי והלחן. בנוסף, זו הפעם הראשונה שחברי הלהקה משתפים אמנים אחרים בתהליך כתיבת השיר. מייק סיפר שבפעמים הקודמות הלהקה הייתה משתפת אמנים אחרים רק בשלבים הסופיים של השיר, אם בכלל, ובאלבום הזה היו אמנים שותפים כבר בשלב כתיבת המילים, שהייתה השלב הראשוני ביצירה.

מעניין לציין שצ'סטר היה מעורב בכתיבת שני שירים בלבד מתוך האלבום. למרות שהשירים קיבלו משמעות אחרת לאחר מותו והטקסטים נשמעים כאילו יצאו מגרונו, הוא כמעט ולא היה שותף לכתיבת המילים.


למרות שהגיטרות באלבום אינן בולטות או מורגשות כמו באלבומים הקודמים, בראד סיפר שעבודת הגיטרות באלבום הייתה עצומה. ישנן שכבות רבות של צלילים שונים של גיטרות שכולן מדגישות ומחזקות את האלמנטים האחרים בשיר. הואיל והלהקה החליטה ללכת לכיוונים שונים באלבום הזה, עבודת הגיטרות הייתה מאוד מאתגרת, על-מנת לנסות ולהתאים את הצלילים לאלמנטים החדשים.



לסיכום, האלבום "One More Light" רחוק מלהיות אלבום מושלם, אך הוא בהחלט מקבל משמעות אחרת לאחר מותו של צ'סטר. בניגוד לרושם הראשוני שהאלבום הזה הותיר בנו, הרי שבמבט לאחור האלבום הזה מקבל פרספקטיבה שונה לחלוטין כשאתה מאזין לו לאחר מותו של צ'סטר.

זה כנראה אקורד הסיום של הלהקה שכולנו אוהבים. כמובן שמייק ממשיך ליצור ואף נשמעו לאחרונה קולות כאילו הלהקה עצמה לא סיימה את דרכה, אך גם אם זה אכן יתגשם ברור לכולם שזה כבר לא יכול להיות אותו דבר, שכן "תור הזהב" של הלהקה עם צ'סטר הסתיים.


להאזנה לאלבום ב-Spotify, Apple Music


אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט

 נהנים מהבלוג? הירשמו לקבל את הפוסט הבא ישירות למייל !!

תודה רבה על ההרשמה!