• FaceOff - עימות חזיתי

Marillion - Clutching at Straws

האלבום "Clutching at Straws", הרביעי והאחרון של להקת "Marillion" עם הזמר Fish, שוחרר ב- 22 ליוני 1987.

מדובר באלבום קונספט בדומה לקודמו "Misplaced Childhood", עליו כתבנו לכם בשבוע שעבר.


מבחינה מוזיקלית, האלבום הזה אינו שונה בהרבה משלושת האלבומים הקודמים, רק שהאווירה הכללית כאן הרבה יותר מלנכולית ואפלה. שינוי נוסף בהשוואה לאלבומים הקודמים הוא העובדה שלמרות החיכוכים והמריבות שהחלו לצוץ בין חברי הלהקה במהלך ההקלטות, הנגינה שלהם הרבה יותר מקצועית, מגובשת ובוגרת, וזה גם כנראה הערך המוסף של האלבום הזה, שעומד אצלנו ברמה אחת עם האלבום הקודם "Misplaced Childhood" ובימים מסוימים הוא אפילו גובר עליו בנקודות.

מבחינה לירית, סיפור העלילה מתמקד בדמותו של Torch, זמר מובטל בן 29 עם חיים לא פשוטים, שמוצא נחמה באלכוהול כדי לברוח מהמציאות העגומה בה הוא חי, נישואים הרוסים, תפרנות וקריירה כושלת. כשטורץ' משתכר הוא מצליח לכתוב שירים ו"קינות" על חייו, אבל זה לא עוזר לו להתרומם ולצאת מהמצב בו הוא נמצא. הוא תמיד מוצא עצמו בסופו של דבר שיכור בבארים או מעולף בחדרי מלון, ללא כל תקווה או תקנה.

פיש הצליח להתעלות כאן על עצמו ולכתוב את המילים הכי עמוקות בקריירה שלו, אשר מבוססות בצורה כזו או אחרת על חייו האישיים. ה- Jester מהאלבום "Script For A Jester’s Tear", הילד מ- "Misplaced Childhood" וכעת גם Torch של האלבום הנוכחי, כולן דמויות שמשתקפות מתוך האישיות המורכבת של Fish, והעובדה הזו רק הופכת את ההאזנה לאלבום הזה למסע מטלטל בנימי נפשו של Fish.

עכשיו תוסיפו על-כך את הלחנים המלנכוליים והמוזיקה הכי אפלה שמריליון יצרה עד אותה את, והרי לכם יצירת מופת שנועדה לטלטל ולרגש אתכם.

מעניין שפיש התייחס בחוברת שלוותה להוצאה המחודשת של האלבום משנת ,1999 לעובדה שחלק מנפשו והוויתו נמצאת בתוך סיפור הקונספט של האלבום, וכך הוא אמר: "The concept was maybe too close to home" , מה שאכן מוכיח שמילות השירי היוו סוג של אוטוביוגרפיה או לחילופין, נבואה שהגשימה את עצמה.

אפילו עטיפת האלבום מרמזת על כך שמדובר בסוג של השתקפות מחייו של Fish. ניתן לראות שם את הפאב המקומי וחלק מגיבוריו של Fish, ביניהם Jack Kerouac הסופר שאף מוזכר בשיר Torch Song, ג'ון לנון, ג'יימס דין ועוד.


האלבום נפתח עם "Hotel Hobbies" זמזום הקלידים של Mark Kelly ומה שנשמע כמו אילתורי בס של Peter Trewavas מכניסים אותנו לאווירה ולפרק הראשון בסיפור על Torch, הזמר הכושל שהינו צאצא של ה- Jester מעטיפות האלבומים הקודמים של מריליון. השיר מתאר את חייו של טורץ' בבתי המלון, את הקוקאין על המראה, את ה- Happy Hour, את הזונות על הבאר ותקתוקי העט שמזכירים לו שהוא חי במהלך הניסיונות שלו לכתוב שיר. שיר ניאו-פרוג קלאסי שפשוט מתעורר לחיים עם הכניסה האדירה לקראת הבית השני ומלווה כמעט לכל אורכו עם אפקט הויברטו של Steve Rothery על הגיטרה, איזו נגינה מושלמת וכמה רגש שהגיטריסט המדהים הזה מסוגל להעביר דרכה.

סיפורו של טורץ' הולך ומתקדם דרך "Warm Wet Circles" השיר שמציג לנו את ההתמודדות האמיתית של טורץ' עם האלכוהוליזם. שיר על אובדן של תמימות, שיר שמציג לנו סיטואציות בחייו של טורץ' בהן "העיגולים החמים והרטובים" המשולים לאלכוהול מעניקים לו נחמה רגעית, חיבוק חם ואוהב שנועד להתפוגג. מצד אחד הם כמו החיבוק החם של אימו ("it's like his mother hug") ומצד שני הוא יודע שהם יובילו אותו למוות ממש גמו כדור שנורה מאקדח בסנטרל פארק ("like a bullet hole in central park").


הקטע השלישי "That Time of the Night (The Short Straw)" נפתח בשקט ובדרמטיות עם הקלידים של Mark Kelly והגיטרה הגונחת של Rothery שמתיישבים על הבס הדומיננטי של Peter Trewavas. השיר הזה שמציג לנו את "הקש הקצר" – "משענת הקנה הרצוץ" של טורץ' שמשווע לעזרה, הולך ומתפתח בהדרגתיות עד לכניסה המדהימה של Fish בדקה 2:37 שזועק את נשמתו ושואל: "אם תשאלו אותי איך אני מרגיש מבפנים...", ללא ספק אחד מהביצועים הטובים שלו באלבום ובכלל, ביצוע ווקאלי שרק הולך ומתעצם לקראת הסוף עם ליווי קולות הרקע של Tessa Niles.

אנחנו "מורידים" קצת קצב עם “Going Under” האווירתי והשקט שמהווה רק את הטריגר לקטע המקפיץ “Just For The Record” שבא אחריו. איזה יופי של תיפוף מוסלי נותן כאן וכמה יפים ליין הגיטרה הקליט של Steve Rothery והסולו המוטרף של Mark Kelly ששולח אותנו אותנו כמו פגז מלוע תותח היישר לימי "Fugazi".

הקטע השישי “White Russian” שחותם את הצד הראשון של הויניל, הוא אחד מהאהובים עלינו באלבום. איזה מילים מדהימות של Fish שמזכיר את שריפת בתי הכנסת, את השואה ואת רובי העוזי בפינת הרחוב. "לאן אנחנו הולכים מכאן?..." שואל Fish ומפנה כאן אצבע מאשימה כלפי אלו שאיפשרו את עליית הניאו-נאציזם באירופה. ואיזו תפנית מדהימה מקבל השיר הזה בדקה 3:55, פשוט קטע מבריק עם סיום על גבול האפי עם הסולו המדהים של Steve Rothery.

את הצד השני של הויניל פותח הסינגל הראשון מהאלבום – "Incommunicado" שיר שכולו ניגודים, מצד אחד קצב אפ-ביט מקפיץ וקלידים "עליזים" ומצד שני מילים נוקבות שמתייחסות לכל הרע שבתעשיית המוזיקה, לחסרונות שלה, וללחצים המופעילם על אומן כדי להצליח. ומהכלל אל הפרט, במקרה הספציפי הלחצים שהפעילה חברת התקליטים האמריקאית - Capitol Records על "מריליון". פיש הזכיר את ההשפעה של "The Who" על השיר והקלידן Adam Wakeman (הבן של) ציין את הסולו של Mark Kelly כאן כהשראה גדולה.


וממש כמו חייו של טורץ' בסיפור הקונספט, אנחנו עוברים מקצב המסיבה של "Incommunicado" אל הקצב המלנכולי של "Torch Song". השיר שמתייחס לדמות הראשית של הסיפור, עם קולות הצחוק והשתיה בפאב שנשמעים הרחק ברקע, מאחורי הבס הג'אזי והכל-כך מיוחד של טראוובס, מלווה בתיאורים מדוייקים על מצבו העגום של טורץ' בן ה- 29. על כך שהוא עומד כמו גיבור על הבמה אבל מרגיש כמו אפס, על ההתמכרות לטיפה המרה ועל האזהרה של הרופא על מצב הכבד שלו ועל כך שאם ימשיך כך הוא לא יגיע לגיל 30.

אנחנו ממשיכים לקצב הפסנתר למפגש עם אחד השירים החזקים באלבום, אשר גם פתח את המופעים בסיבוב ההופעות שליווה אותו - "Slàinte Mhath" – שמשמעותו "לחיים" (צ'ירס) בגאלית. השיר מובל על –ידי התיפוף המדהים והאינטיליגנטי של Ian Mosley ומשפט הגיטרה המעגליים של Steve Rothery, בעוד שפיש עושה לנו "סיכום ביניים" ומנסה להסביר לנו מה היה "הסיפור עד עכשיו".

הקטע הבא – "Sugar Mice" הוא לא רק אחד משיאי האלבום אלא הוא אחד מהשיאים של הלהקה. קומפוזיציה מלודית רכה ומלטפת בחציו הראשון של השיר מלווה את המילים המרגשות שמספרות לנו על גורלו המר של טורץ' אשר נגזר עליו לחיות בדרכים, הרחק מילדיו, חיי געגועים וסבל של אומן שהופך לקורבן של התעשייה ומוצא את עצמו מתנחם בזרועות הטיפה המרה. Fish נמצא כאן בשיאו מבחינת כתיבה, עם משפטים שחודרים שיריון: "אם אתם מחפשים את כתובתי, אני במס' 1, בסוף הבאר יושב עם המלאכים השבורים, נאחז בקש ומלקק את הפצעים...", וכשטורץ' (Fish) פונה לילדיו ואומר שהם יכולים להאשים רק אותו אין עין אחת שתישאר יבשה.

"Your daddy took a raincheck. Ain't no one in here that's left to blame but me, Blame it on me, blame it on me".


משם אנחנו עוברים לקטע הסיום המדהים של הסיפור, עם הקש האחרון – "The Last Straw". השיר מחזיר אותנו למסדרונות בית המלון - "Hotel Hobbies" איתם פתחנו את האלבום ומסתיים עם הדואט בין Fish ל- Tessa Niles, אשר חוזרים כמו מנטרה על צמד המשפטים "אנחנו עדיין טובעים", "נאחזים בקש".. כאילו מנסים לומר שמה שהיה הוא שיהיה. הגלגל מסתובב והסיפור על הזמר הכושל אותu פגשנו בבית המלון, עם האלכוהול והקוקאין על המראה, למרות הכל ועל-אף הכל, עדיין טובע, נאחז בקש... עדיין טובע....

למרות הסיום הלכאורה עגום, "מריליון" התעקשו לסיים את האלבום בהצהרה אירונית. קטע בן 8 שניות שנקרא "Happy Ending" בו נשמע Fish צועק "No!" ולאחר מכן צוחק ומגחך...

האלבום "Clutching at Straws" מהווה סיום אדיר לתקופה הראשונה של "מריליון". אלבום מופת שמהווה את "שירת הברבור" של הלהקה בהרכבה עם הזמר Fish. הרכב גאוני וחד-פעמי שהיו בו את כל המרכיבים הדרושים ליצירת היסטוריה. הרכב שאחראי במידה רבה על החזרת הפרוגרסיב למפת המוזיקה העולמית. אין פלא שהאלבום הזה הצליח להתברג לרשימת 50 אלבומי הפרוגרסיב הגדולים בכל הזמנים של מגזין ה"רולינג סטון", שכן מעבר לשיא היצירתי שבא כאן לידי ביטוי, האלבום הזה מבטא בצורה הטובה ביותר את הגשר בין הפרוגרסיב הקלאסי לזה החדש והעדכני.

להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music


אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט

 נהנים מהבלוג? הירשמו לקבל את הפוסט הבא ישירות למייל !!

תודה רבה על ההרשמה!