Marillion - Marillion.com
ב- 18 באוקטובר 1999 יצא "Marillion.com", אלבום האולפן האחד עשר של להקת "Marillion".
סוף שנות ה-90 היה תקופה של חיפוש דרך וטלטלות עמוקות עבור חלוצת הניאו-פרוג הבריטית "Marillion". לאחר פרידתה מחברת התקליטים הגדולה EMI בשנת 1995 בעקבות יצירת המופת האפלה "Afraid of Sunlight", ניסתה החמישייה מאיילסברי למצוא את מקומה בעולם מוזיקלי משתנה תחת חוזה הפצה עם חברת Castle Communications. אלבומה העשירי, "Radiation" משנת 1998, הציג ניסיון רדיקלי לפשט את הסאונד הסימפוני המוכר לטובת הפקה מחוספסת, יבשה ומושפעת מאינדי ובריטפופ, מהלך שהותיר חלק ניכר ממעריציה הוותיקים של הלהקה מבולבלים וחלוקים בדעותיהם.
במקביל לטלטלה המוזיקלית, התרחשה מתחת לפני השטח מהפכה שקטה שעתידה הייתה לשנות את גורלה של הלהקה ואת פני תעשיית המוזיקה כולה. בשנת 1996 הקימה הלהקה את אתר האינטרנט הרשמי שלה, ובשנת 1997 התרחש נס חסר תקדים כאשר מעריציה בארצות הברית התאגדו דרך הרשת וגייסו מכיסם שישים אלף דולר כדי לממן ללהקה סיבוב הופעות אמריקאי, צעד שהניח את היסודות הראשונים למודל מימון ההמונים המודרני. מתוך הכרת תודה עמוקה לקהילה המקוונת שהצילה את הקריירה שלה ופתחה בפניה ערוץ תקשורת ישיר ובלתי אמצעי מול הקהל, החליטו הסולן Steve Hogarth, הגיטריסט Steve Rothery, הקלידן Mark Kelly, הבסיסט Pete Trewavas והמתופף Ian Mosley להעניק לאלבומם האחד עשר את השם הסמלי "Marillion.com".
העבודה על האלבום החלה בדצמבר 1998 ונמשכה עד אוגוסט 1999 באולפן הביתי של הלהקה, The Racket Club שבבאקינגהאמשייר, יחד עם טכנאי ההקלטות Stewart Every. לאחר חודשים של כתיבה והקלטות אינטנסיביות, חברי הלהקה חשו שהם קרובים מדי לחומרים ומתקשים לגבש מיקס סופי שיעשה חסד עם העושר המוזיקלי שנאסף באולפן. בצעד אמיץ ומכריע, הם פנו לעזרתם של שני מוחות סאונד מבריקים מעולם הפרוג, הראשון היה המפיק הוותיק Nick Davis, שעבד עם "Genesis" ולקח על עצמו את המיקס לשלושה שירים נגישים וקצביים יותר, והשני היה המוזיקאי והמפיק העולה Steven Wilson, מנהיג להקת "Porcupine Tree", שהופקד באולפנו No Man's Land על חמישה מתשעת קטעי האלבום, כולל היצירות המורכבות והארוכות שבו.
המעורבות של Steven Wilson התבררה כהברקה של ממש. הוא העניק לאלבום עומק תלת-ממדי, צלילות קריסטלית ואיזון עדין בין האלקטרוניקה העכשווית לבין הפרוגרסיב הסינמטי והרגשי שאפיין את "Marillion" בשיאה. האלבום נפתח עם "A Legacy", שיר אקוסטי שקט ומהורהר שנכתב על ידי שותפו הוותיק של הלהקה לכתיבת טקסטים John Helmer, ומתפתח בהדרגה מאווירה אינטימית אל תוך סיום חשמלי עשיר ומלודי המזכיר את רוח שנות ה-70. מיד אחריו מגיע "Deserve", קטע קצבי, ציני וחד שבו Steve Hogarth מתחשבן עם תרבות הסלבריטאים והריקנות החומרנית, בליווי תפקיד בס דומיננטי של Pete Trewavas וסולו סקסופון לוהט ומפתיע של נגן הג'אז האורח Ben Castle לצד החצוצרה של Neil Yates.
הממד האטמוספרי והקולנועי של האלבום מגיע לשיאים מרגשים ברצועה השלישית "Go!", אחת הפנינים המבריקות בקטלוג של הלהקה בשנות ה-90. על גבי מקצב עדין ומרחף של Ian Mosley ושטיחי קלידים חלומיים של Mark Kelly, שר Steve Hogarth בקול שברירי ונוגע ללב על כמיהה לחופש ועל הרצון לברוח מכבלי היומיום, לפני שגיטרת הלס-פול של Steve Rothery ממריאה לסולו מלודי, מרחף ומצמרר ברוח הצליל הקלאסי של David Gilmour מלהקת "Pink Floyd".
הצד הקליל והאופטימי יותר של האלבום בא לידי ביטוי ב-"Rich", שיר אהבה פופ-רוק מרים ושופע אנרגיה שבו מצהיר הוגארת' כי עושר אמיתי אינו נמדד בכסף אלא בחיבור אנושי, ואחריו בלדת הפסנתר המהפנטת "Enlightened", שעטופה בעבודת מיקס אוורירית ועדינה של Steven Wilson. בהמשך מציגה הלהקה הומור בריטי מושחז ב-"Built-in Bastard Radar" ובשיר הנוסטלגי והחמים "Tumble Down the Years", שני טקסטים נוספים מפרי עטו של John Helmer הבוחנים מערכות יחסים במבט מפוכח ומחויך.
אולם הלב הפועם ופסגת היצירה של האלבום שמורים לשתי היצירות המונומנטליות שחותמות אותו ומשתרעות יחד על פני למעלה מעשרים וחמש דקות. הראשונה היא "Interior Lulu", אפוס פרוגרסיבי מופתי בן חמש עשרה דקות ורבע שמוקסס על ידי Steven Wilson והפך מיד לאחת היצירות האהובות ביותר על מעריצי הלהקה. השיר, שאת מילותיו כתבו יחד Steve Hogarth ו-John Helmer, צולל אל תוך נבכי הנפש והבדידות המודרנית, ונע בווירטואוזיות בין פתיחה אפלה, מינימליסטית ומתוחה, דרך התפרצויות רוק עוצמתיות ודרמטיות, ועד לחלק שני סימפוני ומרומם שבו הקלידים של Mark Kelly והגיטרה של Steve Rothery מנהלים דיאלוג עוצר נשימה.
האלבום נחתם ביצירה המהפנטת "House", קטע בן עשר דקות שנולד מג'אם באולפן וכונה תחילה על ידי חברי הלהקה בשם העבודה ששאב השראה מלהקת הטריפ-הופ "Massive Attack". על גבי לופ תופים מהפנט, פסנתר מלנכולי וחצוצרה עמומה ומסתורית של Neil Yates, בונה הלהקה אווירה לילית, חושנית ומכשפת שמתארת בית ריק הטעון בזיכרונות של אהבה שהתפרקה, סיום אמיץ ומודרני שסימן את כיוונה העתידי של הלהקה.
עטיפת האלבום, שעוצבה על ידי הצלם והמעצב Carl Glover יחד עם Bill Smith Studio, הדהדה גם היא את החיבור ההדוק בין הלהקה לקהילת המעריצים שלה. במהדורת ה-Slipcase המיוחדת שיצאה עם האלבום, הוזמנו המעריצים דרך אתר האינטרנט לשלוח תמונות פספורט אישיות שלהם, ושבע מאות שלושים ושתיים מתוכן שולבו בפסיפס הוויזואלי שעיטר את האריזה.
עם צאתו הגיע "Marillion.com" למקום ה-53 במצעד האלבומים הבריטי ולמקום הרביעי במצעד האלבומים העצמאיים בבריטניה, והיווה את אקורד הסיום לחוזה ההפצה של הלהקה עם Castle Communications. חשוב מכך, הוא שימש כגשר המוזיקלי והתפיסתי שהוביל ישירות למהפכה ההיסטורית של אלבומם הבא, "Anoraknophobia" משנת 2001, שבו הזמינה הלהקה את מעריציה לממן מראש את הפקת האלבום עוד לפני שנכנסה לאולפן, ובכך שינתה לנצח את חוקי המשחק של תעשיית המוזיקה העולמית. במבחן הזמן, "Marillion.com" עומד כאחד האלבומים המגוונים, האמיצים והמרגשים ביותר של הלהקה בשנות ה-90, אלבום שבו הלהקה חיבקה את העתיד הדיגיטלי מבלי לאבד לרגע את הנשמה הפרוגרסיבית שלה.
ב-19 ביוני 2026 יצאה מהדורה מורחבת של "Marillion.com", עם מיקס סטריאו חדש מאת Michael Hunter. מארז התקליטורים והבלו-ריי כולל גם מיקס 5.1, הקלטה מהופעת הלהקה בלונדון ב-20 בנובמבר 1999 וסרט תיעודי על האלבום. זו מהדורה מחודשת של האלבום מ-1999, ולא אלבום אולפן חדש.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות