Marillion - Seasons End
ב-25 בספטמבר 1989 הוציאה להקת "Marillion" את אלבומה החמישי, "Seasons End", הראשון שלה עם Steve Hogarth בעמדת הסולן.
היה קל לראות בחילופי הסולנים סוף של תקופה. מאז האלבום הראשון שלה בנתה "Marillion" עולם שלם סביב קולו ונוכחותו של Fish, והאלבומים "Misplaced Childhood" ו-"Clutching at Straws" הפכו אותה לאחת הלהקות הבולטות של הרוק המתקדם בשנות השמונים. אחרי הפרידה מפיש ב-1988, השאלה לא הייתה רק מי יוכל לשיר את החומר הישן, אלא האם ארבעת הנגנים שנשארו יצליחו לכתוב מוזיקה חדשה בלי שהמאזינים יחפשו בכל תיבה את הסולן הכריזמטי והדומיננטי שעזב?
אבל דווקא בתוך המשבר הזה הסתתרה התחלה חדשה. Steve Rothery, Mark Kelly Pete Trewavas ו-Ian Mosley החלו לכתוב את האלבום הבא עוד כשפיש היה בלהקה. ריפים, מעברים ומנגינות מההקלטות המוקדמות שרדו את הפירוק, אבל המילים והכיוון הרגשי נאלצו להיוולד מחדש. אפשר לשמוע כמה מאותם רעיונות בגרסאות הדמו שנכללו לימים במהדורה המחודשת של "Clutching at Straws". ההיכרות איתן הופכת את "Seasons End" למרתק עוד יותר. זה היה אותו בסיס מוזיקלי, אבל אישיות אחרת לחלוטין עמדה כבר במרכזו.
בתחילת 1989 הגיע לאודישן Steve Hogarth, שבא מלהקות "The Europeans" ו-"How We Live". הוא לחלוטין לא נשמע או נראה כמו תחליף לפיש. החבורה נסעה לכתוב יחד במתחם חזרות שהיה בעבר חוות פטריות ליד ברייטון. חלק מן החומרים כבר חיכו שם, ולצדם הביא הוגארת' רעיונות משלו, ובראשם "Easter". הכימיה נוצרה במהירות. בהמשך עברו החמישה ל-Hook End Manor באוקספורדשייר והקליטו עם Nick Davis, שהפיק את האלבום יחד איתם. John Helmer תרם מילים לחלק מן השירים, והוגארת' הכניס אליהם את נקודת המבט שלו.
האלבום נפתח ב-"The King of Sunset Town", כמעט שמונה דקות שמסרבות להציג את הסולן החדש דרך להיט קל לעיכול. הקלידים של קלי פותחים מרחב מהורהר, הבס והתופים בונים תנועה הדרגתית, והגיטרה של Steve Rothery מובילה אל רגעי השיא. נכון הקול לא אותו קול, הנוכחות לא אותה נוכחות, אבל הוגארת' נשמע לחלוטין כמו חלק מההרכב ולא אורח שהוזמן לג'אם סשן. המילים שעוצבו גם על רקע דיכוי ההפגנות בכיכר טיאננמן באותה שנה, נותנות לתחושת חוסר האונים בשיר משמעות חדה יותר.
אחריו מגיע "Easter", השיר שמבחינתנו מסמן את רגע הלידה של ההרכב החדש. הוא נפתח בגיטרה אקוסטית עדינה ומתרחב בהדרגה, בלי לאבד את השקט הפנימי שלו. הוגארת' כתב אותו בהשראת הסכסוך בצפון אירלנד, אבל שר על האפשרות לצאת ממעגל הכאב. הסולו של Steve Rothery לא קוטע את הסיפור. הוא אומר בגיטרה את מה שקשה להשמיע במילים, והוא נשמע כל-כך "מריליון".
השיר "The Uninvited Guest" מציג את הצד השובב והמאיים של האלבום. הקצב והפזמון קליטים. דוגמה יפה ליכולת של "Marillion" ליצר לעצמה זהות חדשה מבלי לאבד לחלוטין את הישנה.
בלב האלבום ניצב "Seasons End", אחד מרגעי השיא של "Marillion" באלבום ובכלל. נקודת המוצא שלו פשוטה וכואבת. מה יקרה אם החורף ייעלם, ואם מה שנדמה לנו כסדר הטבעי של העולם כבר לא יהיה מובן מאליו? הגיטרה מחליפה צבעים לאור 8 הדקות של השיר, הקלידים משאירים הרבה אוויר, והקול של הוגארת' מתקרב אל הטקסט בזהירות. כשהשיר מתעצם הוא הופך לקינה על אותו יופי שאנחנו עלולים להבין את ערכו רק אחרי שנאבד אותו והסולו של רות'רי ננעץ ישר בלב ומשתלב עם תחושת העצב.
גם "Holloway Girl" מתרחק מפנטזיה על חיי אדם מושלמים. מאחורי הלחן הזורם עומד סיפורה של Judith Ward, שנכלאה בבריטניה בעקבות הרשעת שווא בפיגועים. השיר לא פותר את העוול. הוא מעניק לה פנים וקול. המעבר ממנו אל "Berlin" מרחיב את המבט מהאינדוידואל לעיר חצויה. הקטע הזה חוזר אל המרחבים הפרוגרסיביים של הלהקה, עם פסנתר, מתח שנבנה לאט וגיטרה שנכנסת ברגע הנכון. חומת ברלין נפלה שבועות ספורים לאחר יציאת האלבום, פרט היסטורי שהפך את תחושת ההמתנה שבשיר למצמררת בדיעבד.
אחרי הכובד של "Berlin", השיר "After Me" מציע רגע קצר ואינטימי. מעניין שהוא לא נכלל בגרסת הוויניל המקורית, אבל ברצף הדיסק הוא נותן לאוזן לנוח לפני שהאלבום מקבל פנייה חדה עם "Hooks in You". זהו שיר רוק על גבול הכבד, עם גיטרות ופזמון שנועדו ל"תפוס אותך". זה שיר שנשמע כאילו הגיע מאלבום אחר, אפילו הרכב אחר, והנכונות של הלהקה להכניס אותו פנימה מבהירה שהיא לחלוטין לא מתכוונת להיות שבויה בדימוי הישן שלה.
את האלבום חותם "The Space", שמחזיר את השקט ואת תחושת "המרחב". קטעים ממנו נשענים על רעיון שהוגארת' התחיל לפתח עוד בתקופת "How We Live". השירה מתחילה רכה ואישית, ובהמשך המוזיקה גדלה ומתמלאת עד לסיום הדרמטי.
עם צאתו הגיע "Seasons End" למקום השביעי במצעד האלבומים הבריטי. מאוחר יותר חזר האלבום במהדורות מחודשות, ובהן מהדורת דלוקס מ-2023 עם מיקס חדש וחומרים נוספים. אבל הנתון החשוב באמת נשמע כבר בצלילים הראשונים: "Marillion" הצליחה לעבור את חילופי הסולן מבלי לאבד את עצמה. זו הייתה יריית פתיחה ראויה לתקופה לא פחות מוערכת בתולדותיה.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות