Metal Church - The Dark
ב-6 באוקטובר 1986 יצא "The Dark", אלבום האולפן השני של להקת "Metal Church".
בשנה שבה המטאל האמריקאי העלה את רף המהירות, הכובד והשאפתנות, קל היה לפספס את "The Dark". הוא לא זכה למעמד של "Master Of Puppets", ולא היה בו המרד הפוליטי המזוהה עם "Peace Sells... But Who's Buying?". אבל היה בו דבר שקשה מאוד לזייף, תחושה שמישהו באמת מפחד. מתחת לריפים ולצרחות מסתתרים אנשים שמאבדים שליטה, מחפשים מוצא ומגלים שהדלת כבר נסגרה מאחוריהם.
אחרי אלבום הבכורה "Metal Church" מ-1984, הלהקה הגיעה להקלטות עם מוניטין של הרכב שמחבר היטב בין ההבי מטאל המסורתי לאגרסיביות של הת׳ראש. הגיטריסט Kurdt Vanderhoof, הגיטריסט Craig Wells, הסולן David Wayne, הבסיסט Duke Erickson והמתופף Kirk Arrington היו הרכב שכבר ידע לנגן יחד בעוצמה, אבל גם לבנות שיר מעבר למפגן כוח. הגיטרות שמרו על מלודיה ועל תחושת מבנה, גם כשחטיבת הקצב דחפה אותן קדימה בלי רחמים.
ההבדל הגדול הפעם היה התנאים. חברת "Elektra", שכבר הוציאה מחדש את הבכורה, העמידה לרשות הלהקה תקציב משמעותי יותר, ואת Mark Dodson כמפיק. האלבום הוקלט באולפני "Steve Lawson Productions" בסיאטל במהלך 1985 ו-1986, עם Terry Date בצוות ההקלטה. עיקר הכתיבה נשען שוב על ונדרהוף, ויין וולס. התוצאה הייתה צליל מסודר ומעובד יותר, שמבליט את ההפרדה בין הכלים ואת הדרמה של השירה.
המעבר הזה לא היה פשוט. בריאיון מ-2022 אריקסון סיפר שבדיעבד היה מעדיף לשמור על הפשטות של הבכורה ולהמשיך עם דייט. גם ונדרהוף, בריאיון מ-2026, תיאר את ההפקה כמוזרה מעט לאוזניו, אבל הזכיר שזו הייתה הפעם שבה למד לעבוד באולפן עם מפיק ותקציב של ממש. אפשר לשמוע את שני הצדדים האלה באלבום. הוא מרוויח בהירות ובנייה מוקפדת, ולעיתים מאבד מעט מהפראות הבלתי אמצעית של קודמו.
דווקא הפתיחה לא משאירה מקום להתלבטויות. השיר "Ton of Bricks" מתנפל עם תיפוף קדחתני, גיטרות חותכות וצרחה שמבהירה היטב מי עומד מולנו. ויין לא היה זמר שקל להחליק אל תוך הפלייליסט. לקול שלו יש חספוס כמעט צורם, וגם כשהוא מטפס גבוה הוא נשמע כאילו העלייה דורשת ממנו מאמץ פיזי. כאן זה בדיוק מה שצריך. הטקסט מציג כוח מתפרץ וביטחון תוקפני, והמוזיקה מספקת להם גיבוי מלא.
מיד אחריו מגיע "Start the Fire", שמראה עד כמה ריף טוב יכול לעשות את העבודה בלי להזדקק למבנה מסובך. יש כאן דחיפה קצבית נהדרת, פזמון שקל להצטרף אליו וגיטרות שמוסיפות תנועה גם בתוך החזרה. הקריאה להצית את האש נשמעת כמו הזמנה לקהל לשחרר את האנרגיה שצבר. השיר מחבר בין הישירות של המנון מטאל לבין העוקץ של להקה שמגיעה מהשוליים הקשוחים יותר של הז׳אנר.
אבל מרכז הכובד של האלבום נמצא ב-"Watch the Children Pray". הגיטרה הנקייה בתחילתו מפנה מקום לשירה חשופה יחסית, וכשהלהקה נכנסת במלוא העוצמה היא לא מוחקת את העצב. היא מגדילה אותו. ויין נשמע כאן פחות כמו מי שמאיים על העולם ויותר כמו מי שמבין שהעולם עומד להתמוטט, ואין לו דרך לעצור זאת.
המילים מחברות בין בחירות אנושיות הרסניות לבין תפילה לישועה, והדימוי של ילדים המבקשים מאלוהים להציל אותם מכניס לשיר פגיעוּת שקשה להשתחרר ממנה. אפשר לשמוע בו את החרדה מפני חורבן שאפיינה את שנות המלחמה הקרה, גם בלי לצמצם אותו לאירוע או להסבר יחיד. זו בלדה כבדה מאוד, עם פזמון גדול וסולו שממשיך את תחושת המצוקה. כוחה נובע מכך שהרוך והאלימות נשארים בה כרוכים זה בזה.
מכאן גם מתבהר החיבור בין כמה מהשירים. בשיר הנושא "The Dark" הפחד מקבל צורה של סיפור אימה, עם בית נטוש ונוכחות מאיימת שרודפת את המספר. הריף נותן לסיפור הזה תנועה עצבנית, והקול של ויין הופך את האימה למשהו גופני, אפילו מזיע. בשיר "Line of Death" האיום יוצא מהבית ונכנס אל הזירה הפוליטית, על רקע העימות בין ארצות הברית ללוב במפרץ סידרה. בשני המקרים התחושה דומה, אדם שנמצא בתוך מצב אלים שגדול ממנו.
אחד הרגעים המוצלחים בחלקו השני של האלבום הוא "Burial at Sea". הסיפור על נוסע שמנסה להתריע בפני רב חובל המוביל את הספינה לאבדון מעניק לשיר עלילה של ממש. המוזיקה משאירה מקום לבנייה ולמתח, והגיטרות המלודיות מחזקות את תחושת המסע. ככל שהספינה מתרחקת והקור מתגבר, המחאה מתחלפת בייאוש. בתוך אלבום עמוס התקפות קצרות יחסית, זה רגע שמזכיר כמה טוב הלהקה יכולה לספר סיפור כשהיא נותנת לו זמן.
עם זאת, האלבום לא שומר לכל אורכו על הרמה של השיאים האלה. חלק מהקטעים המהירים בחציו השני נשענים על תנופה מוכרת, ופחות על רעיון שנשאר בראש אחרי שהשיר נגמר. גם השירה של ויין, שכל-כך מתאימה לרגעי האימה והמצוקה, עלולה להכביד כשהיא נשארת לאורך זמן באותו מתח. הבחירה בהפקה מהודקת מדגישה את הכוח של ההרכב, אבל גם חושפת את הפער בין שיר מצוין לביצוע נמרץ של שיר פחות מעניין.
האלבום הגיע למקום ה-92 במצעד "Billboard 200", והלהקה הרחיבה את החשיפה שלה בהופעות לצד "Metallica". הוא גם הוקדש לזכרו של Cliff Burton, שנהרג ב-27 בספטמבר 1986. ההקדשה מוסיפה להאזנה רובד כואב, אבל חשוב לזכור שהשירים נכתבו והוקלטו לפני מותו. הם אינם תגובה לאסון, גם אם בדיעבד קשה להפריד את התפילה והפחד שבו מן התקופה שבה יצא.
זה היה גם האלבום האחרון של החמישייה הזאת לפני חילופי ההרכב. ויין עזב בהמשך, וונדרהוף התרחק מהופעות עם הלהקה אך המשיך להיות מעורב בכתיבה. בפרק הבא, עם "Blessing in Disguise" מ-1989 והסולן Mike Howe, נפתחה תקופה אחרת. כך נשאר "The Dark" מסמך מרתק של הרכב בשיא כוחו, שכבר מתחיל להתמודד עם המחיר של צעדיו קדימה.
בעינינו, "The Dark" ראוי להאזנה מחדש בזכות המקום שבו ההתקפה פוגשת חרדה. הוא לא אחיד, ולפעמים הוא עובד קשה מדי כדי לשמור על העוצמה, אבל ברגעיו הטובים יש בו שילוב נפלא של ריפים, מלודיה ושירה שאי אפשר להיות אדישים אליה. כשויין שר את "Watch the Children Pray", נשארת התחושה שהפחד האמיתי מתחיל דווקא כשהצרחה מתחלפת בתפילה.
להאזנה: Spotify, Apple Music
תגובות