Metallica - Ramat Gan Stadium 22/05/2010
- FaceOff - עימות חזיתי
- 22 במאי
- זמן קריאה 4 דקות
יש הופעות שאנשים זוכרים כי הן היו פשוט מושלמות. ויש הופעות שאנשים זוכרים דווקא כי הן היו כאוטיות מדי ומתסכלות מדי מכדי להיעלם מהזיכרון. ההופעה של להקת "Metallica" באצטדיון רמת גן ב- 22 למאי 2010 הייתה בדיוק מהסוג הזה.
הרבה לפני שהלהקה בכלל נחתה בישראל, ההופעה הזאת כבר נשאה איתה מטען רגשי יוצא דופן. ביטול ההופעה של 2008 שנתיים קודם לכן, הותיר אלפי מעריצים כועסים ושבורי לב. אבל אחרי חודשים של ציפייה לראות סוף סוף את להקת המטאל הגדולה בעולם חוזרת לישראל. הכרטיסים נשמרו במגירות, הציפיות רק הלכו ותפחו, וכשסיבוב ההופעות "World Magnetic Tour" הגיע סוף סוף לאצטדיון רמת גן, זה כבר לא הרגיש כמו עוד מופע רוק בינלאומי. זה הרגיש כמו חשבון פתוח.
שעות לפני פתיחת השערים, כל האזור מסביב לאצטדיון כבר היה מוצף בחולצות שחורות, מרצ'נדייז ישן של סיבובי הופעות, דוכני בירה וקריאות בלתי פוסקות של “Metallica! Metallica!”. מעריצים שראו את הלהקה בשנות ה-90 עמדו לצד בני נוער שחוו אותה בפעם הראשונה. הייתה באוויר תחושה שמשהו היסטורי עומד לקרות.
עוד לפני ש-"Metallica" עלו לבמה, להקת "Orphaned Land" קיבלה את המשימה הכמעט בלתי אפשרית של חימום אחד הקהלים הכי טעונים שישראל ידעה באותן שנים. עבור להקת המטאל הישראלית, זאת הייתה הזדמנות נדירה לעמוד מול עשרות אלפי אנשים רגע לפני אחת מהלהקות הגדולות בעולם. למרות גודל המעמד והלחץ העצום, "Orphaned Land" הצליחו לספק הופעת חימום מכובדת ועוצמתית, עם השילוב המוכר שלהם בין מטאל כבד להשפעות מזרח תיכוניות, והוכיחו פעם נוספת למה הם נחשבים לאחת מהלהקות החשובות והמשפיעות שצמחו מסצנת המטאל המקומית.
ואז האורות כבו...
כשהצלילים של "The Ecstasy of Gold" של Ennio Morricone מילאו את האצטדיון, המתח כבר היה קרוב לפיצוץ. מסכי הענק נדלקו, הקהל נדחף קדימה, וברגע ש"מטאליקה" הסתערו עם "Creeping Death", אצטדיון רמת גן שחרר סוף סוף שנתיים של תסכול בצרחה אדירה אחת. בדקות הראשונות ההופעה הרגישה בלתי ניתנת לעצירה. זה היה השיר הראשון מתוך רצף של שלושה שירים מהאלבום "Ride the Lightning", וזה לחלוטין לא הרגיש מקרי שהלהקה בחרה לפתוח את ההופעה בישראל דווקא עם סיפור עשרת הדיברות.
מיד אחר כך "For Whom the Bell Tolls" נשמע עצום וגדול מתמיד. James Hetfield השתלט על הקהל באופן שרק הוא יודע לעשות, וכל האצטדיון זז יחד כאילו הערב הזה כבר הפך לאחת מהופעות המטאל הגדולות ביותר שישראל אירחה אי פעם. ואז הגיע "Ride the Lightning".
פתאום הסאונד נעלם...
בהתחלה אנשים חשבו שמדובר בתקלה טכנית רגעית. אבל אז זה קרה שוב. ושוב. חלקים גדולים מהקהל בקושי הצליחו לשמוע את הלהקה במהלך קטעים מתוך "Ride the Lightning", אחר כך ב- "Harvester of Sorrow", וגם ב- "Fade to Black". מערכת הסאונד קרסה פעם אחר פעם לשקט מוחלט, דיסטורשן בוצי או אובדן חלקי של ערוצים, בזמן שהלהקה עצמה המשיכה לנגן כמעט על עיוור בתוך הכאוס.
התסכול בתוך האצטדיון הפך למשהו שאי אפשר היה להתעלם ממנו. שריקות הבוז נשמעו מכל עבר, לא נגד הלהקה עצמה, אלא נגד ההתנהלות הטכנית המביכה של אירוע בסדר גודל כזה. במשך כמה שירים, כל ההופעה הרגישה כאילו היא עומדת להתפרק לחלוטין.
מה שהציל את הערב מלהפוך לאסון מוחלט הייתה "Metallica" עצמה.
ג'יימס הטפילד התמודד עם הסיטואציה בכנות מוחלטת במקום להעמיד פנים שהכול בסדר. הוא התנצל כמה פעמים, ביקש מהקהל להישאר איתם, ולאט לאט הצליח להחזיר את האצטדיון בחזרה להופעה. היה משהו אנושי עד כדי מוזר בלראות את אחת הלהקות הגדולות בעולם נלחמת בזמן אמת נגד כשל טכני כזה.
אבל ברגע שהסאונד סוף סוף התייצב, ההופעה התחילה להיראות כמו מה שהיא הייתה אמורה להיות מלכתחילה: חגיגת אצטדיונים ענקית, אגרסיבית ורועמת לכל הקריירה של "Metallica".
זאת הייתה לחלוטין הגרסה של "Metallica" מתקופת "Death Magnetic". פחות מסוכנת ובלתי צפויה מההרכב הפראי של תחילת שנות ה-90 שהחריב את פארק הירקון ב-1993, אבל כבדה יותר, מהודקת יותר וממושמעת יותר.
בשנת 2010 "Metallica" כבר פעלה כמו מכונה עצומה. כל מעבר, כל הבזק תאורה וכל תנועה על הבמה הרגישו מחושבים בדיוק של הופעת אצטדיונים.
לפעמים המקצוענות הזאת באה על חשבון הפראיות והכאוס שפעם הגדירו אותם. אבל מצד שני, ברגע שהכול סוף סוף התחיל לעבוד, הלהקה פגעה בול ובעוצמה בלתי נתפסת.
החומר החדש מתוך "Death Magnetic" השתלב בצורה מפתיעה בתוך הסטליסט. "That Was Just Your Life", "The End of the Line", "The Day That Never Comes" ו- "Broken, Beat & Scarred" נשמעו כבדים ואפלים יותר בהופעה חיה מאשר האלבום עצמו, והוכיחו ש- "Metallica" עדיין ידעה לכתוב חומר מודרני שמסוגל לעמוד לצד הקלאסיקות הגדולות שלה.
אבל ההתפוצצויות האמיתיות בתוך האצטדיון הגיעו בכל פעם שהשירים הישנים חזרו לבמה. "Sad but True" התגלגל בתוך רמת גן כמו גוש בטון עצום. "One" הפך את האצטדיון לשדה קרב עם פיצוצים, אפקטים של יריות ותאורה לבנה מסנוורת.
כשהגענו ל- "Master of Puppets" הכל כבר הפך לכאוס מוחלט. עשרות אלפי אנשים צרחו כל מילה, בזמן שרצפת האצטדיון רעדה פיזית מתחת לקהל.
אחריו הגיע "Blackened", ללא ספק אחד הרגעים הכי אינטנסיביים של הערב. אחרי כל התסכול הטכני של תחילת ההופעה, השיר הזה הרגיש כמעט סמלי: ת'ראש מטאל מהיר, אלים ובלתי מתפשר שבוצע על ידי להקה שסירבה לתת לערב הזה לקרוס לחלוטין.
כשהלהק ניגנה את "Nothing Else Matters" ו- "Enter Sandman", ההופעה כבר התאוששה כמעט לחלוטין מבחינה רגשית, גם אם אף אחד לא באמת שכח את הבעיות מתחילת הערב. הקהל שר כל מילה, אבל בניגוד להופעות באולמות קטנים יותר, אצטדיון רמת גן הרגיש עצום, רועש, לפעמים מרוחק, ולעיתים אפילו אגרסיבי מדי מבחינה אקוסטית. זאת הייתה הופעת אצטדיונים ענקית בכל מובן אפשרי, לטוב ולרע.
ההדרן סיכם בצורה מושלמת את האיזון המוזר של הערב הזה.
בהתחלה הגיע "Stone Cold Crazy", הקאבר הישן של "Queen" שהזכיר לכולם את שורשי הת'ראש ואת חוש ההומור של הלהקה. אחר כך "Whiplash" הצית מחדש לחלוטין את האנרגיה הישנה של תחילת שנות ה-80, לפני ש- "Seek & Destroy" סגר את הערב בדיוק כמו שהופעת אצטדיונים של "Metallica" אמורה להסתיים: כדורי ים ענקיים שעפו מעל הקהל, אלפי אנשים שצורחים את הפזמון בחזרה ללהקה, וכאוס מוחלט משולב בתשישות בכל מקום שהסתכלת עליו.
ההופעה של "מטאליקה" באיצטדיון רמת גן בשנת 2010 לא הייתה ניצחון מושלם. בעיות הסאונד היו אמיתיות, קשות ומביכות עבור אירוע בסדר גודל כזה. היו אנשים שיצאו כועסים. אחרים יצאו מאוכזבים. גם המבקרים עצמם נשארו חלוקים אחרי שהכול נגמר.
אבל למרות כל הכשלים הטכניים, "Metallica" הצליחה עדיין לייצר את אחת מהופעות הרוק המדוברות ביותר שהיו בישראל, אולי דווקא בגלל שהפגמים והבעיות הפכו לחלק בלתי נפרד מהסיפור של הערב ההיסטורי הזה.
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות