Montrose - Montrose
ב- 17 באוקטובר 1973 יצא "Montrose", אלבום הבכורה של להקת "Montrose".
בראשית שנות השבעים נשלט עולם הרוק הכבד והפרוטו-מטאל כמעט לחלוטין על ידי הממלכה הבריטית, עם ענקיות כמו "Led Zeppelin", "Black Sabbath" ו-"Deep Purple" שהכתיבו את הטון העולמי. בארצות הברית בלטו אמנם הרכבים כבדים ומחוספסים כמו "Blue Cheer", "Grand Funk Railroad", "Mountain" ו-"Alice Cooper", אולם הסאונד האמריקאי נותר ברובו נטוע עמוק בשורשי הבלוז הפסיכדלי, הרוק הדרומי או הגאראז' רוק. נקודת המפנה ההיסטורית ששינתה את מאזן הכוחות והניחה את אבן הפינה להבי מטאל האמריקאי המודרני התרחשה בסתיו 1973 בסן פרנסיסקו, כאשר הגיטריסט הווירטואוז Ronnie Montrose החליט להקים להקה משלו ולהקליט את אחת מיצירות המופת המשפיעות ביותר בתולדות המוזיקה הכבדה.
עוד לפני שהקים את ההרכב הנושא את שמו, צבר Ronnie Montrose מוניטין מרשים כנגן סשן מבוקש וכגיטריסט מוביל. הוא ניגן באלבום המופת "Tupelo Honey" של Van Morrison משנת 1971, שם הכיר את הבסיסט Bill Church, ובהמשך הצטרף להרכב של Edgar Winter וניגן באלבום הפלטינה המצליח "They Only Come Out at Night" משנת 1972, שכלל את הלהיט האינסטרומנטלי האגדי "Frankenstein" ואת "Free Ride". למרות ההצלחה המסחרית האדירה לצדו של ווינטר, מונטרוז חש שהיצירתיות והאגרסיביות שלו זקוקות לבמה עצמאית ונטולת פשרות. בשנת 1973 הוא עזב את ההרכב, חבר מחדש לבסיסט Bill Church וגייס את המתופף העוצמתי Denny Carmassi. החתיכה האחרונה בפאזל נמצאה במועדון מקומי בסן פרנסיסקו, שם גילה מונטרוז זמר צעיר, כריזמטי ואלמוני לחלוטין בשם Sammy Hagar, שניחן במנעד קולי אדיר, רעב בלתי נגמר ונוכחות בימתית מתפרצת.
הרביעייה החדשה הוחתמה בחברת התקליטים "Warner Bros. Records", שהפקידה את מלאכת ההפקה בידיו של המפיק הצעיר Ted Templeman ולצדו טכנאי הסאונד הגאון Donn Landee. השניים הקליטו את האלבום באולפני "Warner Bros" ובאולפני "Sunset Sound" שבהוליווד, יחד עם השלמות גיטרה באולפני "Wally Heider" בסן פרנסיסקו. השילוב בין הנגינה החשמלית של מונטרוז, שהשתמש בגיטרת גיבסון לס פול המחוברת למגבר פנדר ולפדאל דיסטורשן מסוג "Big Muff", לבין טכניקת ההקלטה החדשנית של לאנדי וטמפלמן, יצר סאונד גיטרות ותופים חד, מלוטש, מהיר ואגרסיבי שטרם נשמע כמותו בארצות הברית. חמש שנים מאוחר יותר, ישתמשו אותם טמפלמן ולאנדי בדיוק באותה נוסחת סאונד מהפכנית כדי להקליט את אלבום הבכורה ההיסטורי של להקת "Van Halen".
האלבום נפתח בסערה ובאפס השהיות עם "Rock the Nation", הצהרת כוונות קצבית ובועטת שמבהירה מיד כי מדובר בזן חדש של רוק כבד אמריקאי. הריף המנסר של Ronnie Montrose והתיפוף הדוהר של Denny Carmassi מכינים את הקרקע לכניסתו של Sammy Hagar, שזועק בביטחון עצמי של כוכב רוק ותיק ומוביל את השיר באנרגיה מתפרצת.
מיד אחריו מגיע "Bad Motor Scooter", השיר הראשון שכתב Sammy Hagar אי פעם, שהפך לאחד מסימני ההיכר הגדולים של הלהקה. השיר נפתח באחד האפקטים המפורסמים בתולדות הרוק, כאשר מונטרוז משתמש בסלייד מתכת על גבי מיתרי הגיטרה כדי לחקות באופן מושלם נהמה של מנוע אופנוע המאיץ בשיא המהירות, לפני שהלהקה מתפרצת לגרוב הארד רוק כבד ומידבק.
הרצועה השלישית, "Space Station #5", לוקחת את המאזין למחוזות אפלים, פסיכדליים ומתקדמים יותר, ומציגה את הצד הכבד והמטאלי ביותר של האלבום. השיר, שנכתב במשותף על ידי הגאר ומונטרוז, בנוי על ריף מונומנטלי, שינויי קצב דרמטיים ואפקטים חלליים שמעניקים תחושה של מסע בין כוכבים. הקטע הותיר חותם עמוק על סצנת המטאל הבריטית וזכה בהמשך לגרסת כיסוי מפורסמת של להקת "Iron Maiden".
את הצד הראשון חותם "I Don't Want It" הקצר, המהיר והעצבני, שמפגין את הכימיה ההדוקה של חטיבת הקצב. הצד השני של התקליט נפתח בהצדעה לשורשי הרוקנרול עם גרסת כיסוי מחושמלת ומהירה לקלאסיקת הריתם אנד בלוז "Good Rockin' Tonight" של Roy Brown, שהתפרסמה בביצועו של Elvis Presley. כאן הופכת הלהקה את השיר משנות הארבעים למפגן הארד רוק שרירי ומודרני.
מיד לאחר מכן מגיע רגע השיא האולטימטיבי של האלבום ואחד ההמנונים הגדולים בתולדות הרוק הכבד, "Rock Candy". השיר נפתח במקצב התופים האייקוני והכבד של Denny Carmassi, שנולד באולפן לאחר שהמפיק Ted Templeman ביקש ממנו לנגן מקצב איטי ומוחץ ברוח של John Bonham מלהקת "Led Zeppelin". מעל התופים נכנס אחד הריפים הבלתי נשכחים של שנות השבעים, כש-Sammy Hagar מספק ביצוע ווקאלי אדיר שמשלב חספוס בלוזי עם עוצמה מטאלית טהורה.
לקראת סיום, ממשיכה הלהקה לשמור על רף אנרגיה גבוה עם "One Thing on My Mind" הקליט והקצבי, לפני שהיא חותמת את האלבום עם היצירה המרגשת והאפית "Make It Last". השיר האחרון, שנכתב כולו על ידי Sammy Hagar ונמשך למעלה מחמש דקות, בנוי משני חלקים דינמיים ומשלב אווירה מלנכולית עם התפרצויות גיטרה וירטואוזיות של Ronnie Montrose, שמפגין שליטה פנומנלית במלודיה ובקצב ונועל את האלבום בתחושה של שלמות מוזיקלית.
בזמן אמת, עם צאתו בסתיו 1973, לא זכה "Montrose" להצלחה מסחרית מיידית והגיע רק למקום ה- 133 במצעד הבילבורד האמריקאי, בעיקר בשל יחסי ציבור מוגבלים והעובדה שהרדיו האמריקאי טרם ידע כיצד לעכל סאונד כה כבד וחסר פשרות. המתחים הפנימיים בין שני האגואים הגדולים של ההרכב, Ronnie Montrose ו-Sammy Hagar, הובילו לעזיבתו של הגאר לאחר האלבום השני, "Paper Money" משנת 1974, לטובת קריירת סולו מצליחה במיוחד, ששיאה בהצטרפותו ההיסטורית ללהקת "Van Halen" בשנת 1985 והקלטת אלבומי מופת כמו "5150". גם המתופף Denny Carmassi הפך לאחד המתופפים המבוקשים בעולם וניגן בהמשך עם "Heart", "Whitesnake" וצמד הענקים Coverdale-Page.
אלא שככל שחלפו השנים, הפך אלבום הבכורה של "Montrose" לתופעה תרבותית ולאבן שואבת עבור דור שלם של מוזיקאים. האלבום מכר בהתמדה לאורך העשורים עד שהגיע למעמד של אלבום פלטינה בארצות הברית עם מכירות של למעלה ממיליון עותקים. מבקרי מוזיקה והיסטוריונים רבים הכתיר אותו כאלבום ההבי מטאל האמריקאי הראשון וכחוליה המקשרת שגישרה בין הבלוז רוק הכבד של תחילת שנות השבעים לבין המהירות והחדות של שנות השמונים. בבריטניה, הפך האלבום לתנ"ך עבור חלוצי הגל החדש של ההבי מטאל הבריטי, כאשר Steve Harris מלהקת "Iron Maiden", חברי "Def Leppard" ו-"Saxon" ציינו אותו כולם כאחת ההשפעות המרכזיות ביותר על עיצוב הסאונד שלהם. יותר מחמישה עשורים לאחר שיצא, ושנים לאחר לכתו הטרגי של Ronnie Montrose בשנת 2012, נותר אלבום הבכורה הזה שיעור מופתי באנרגיה טהורה, שלושים ושתיים דקות ללא רגע דל אחד שהזניקו את המטאל האמריקאי אל העתיד.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות