Megadeth - The Sick, The Dying... And The Dead!
- FaceOff - עימות חזיתי
- 2 בספט׳
- זמן קריאה 4 דקות
ב- 2 לספטמבר, 2022, "Megadeth" הוציאו את אלבומם ה- 16 - "The Sick, The Dying... And The Dead!".
לאחר שש שנות שתיקה מאז "Dystopia", מאבק במחלץ הסרטן, מגיפה עולמית, שערורייה ציבורית ושינויי הרכב, Dave Mustaine חוזר עם אלבום שמרגיש גם כמו חשבון נפש וגם כמו "תחיית המתים".
בשנת 2019, בדיוק כשהלהקה החלה להכין חומר חדש לאלבום, Mustaine אובחן כחולה בסרטן הגרון. בזמן שנלחם על חייו, העולם עצמו קרס לתוך מגפת הקורונה, אשר עיכבה את הקלטות והשפיעה על כל תהליך היצירה שהתפזר לרסיסי זמן מאולתרים ובלתי רציפים, עם סשנים שנמשכו בין 2019 ל- 2021, דבר שמעניק לאלבום משקל אפל יותר שמחלחל דרך כל ריף וריף.
ואז הגיע הקרע. הבסיסט הוותיק, המייסד והשותף המלא של דייב מאז האלבום הראשון - David Ellefson, פוטר בשנת 2021 לאחר שערורייה ציבורית שזעזעה את קהל המעריצים. עבור רבים, זה הרגיש כמו "הקש האחרון", שבר שמאסטיין כבר לא יוכל להתאושש ממנו. אך במקום לקרוס, Mustaine (מומחה שמספר אומנויות לחימה ובעל חגורה שחורה בקראטה) בחר בהישרדות. הוא החליט להביא את Steve Di Giorgio מלהקת "Testament" כדי להקליט מחדש את כל תפקידי הבס. הבחירה היתה מעולה כי די גיורג'יו עשה זאת בעוצמה טכנית ובדיוק מופלא שכיבדו את המורשת של "Megadeth". זמן קצר לאחר מכן, הבסיסט James LoMenzo שהיה בלהקה בשנות ה- 2000, חזר להרכב והשלים אותו לקראת סיבוב ההופעות הצפוי.
אבל שינויי ההרכב לא הסתיימו בכך. "The Sick, The Dying... And The Dead!" סימן את הופעתו המלאה הראשונה באולפן של המתופף Dirk Verbeuren, שמהירות "מכונת הירייה" שלו, הדיוק השווייצי (תכלס הוא בלגי) וכוחו היצירתי הרימו את הרמה המוזיקלית של האלבום לגבהים חדשים. האלבום הזה גם הפך ל"שירת הברבור" של הגיטריסט Kiko Loureiro, שכתב יחד עם Mustaine את רוב המוזיקה לאלבום.
לאחר אינטרו קצר כשברקע קול שחוזר כמו מנטרה "Bring Out Your Dead", שיר הנושא "The Sick, The Dying... And The Dead!" מוציא את האלבום לדרך באווירה קודרת. הוא מתחיל באקורדי ארפג'יו איטיים שהופכים אט אט לריפים חדים כתער, ומושך את המאזין לסיפור אפוף מגפה וריקבון, כשקולו של מאסטין, מחוספס במיוחד הודות לשילוב הארור של הגיל והמחלה, ונושא התרסה בכל מילה ומילה. (ולא! מאסטיין טען שהשיר לא נכתב ספציפית על מגפת הקורונה).
אחריו מגיע "Life in Hell" ופורץ קדימה בעוצמת ת'ראש בלתי פוסקת, שמתכתבת עם "Metallica" ומהדהדת את האכזריות הקלאסית של "מגהדת'". מאסטיין ציין שהשיר נכתב על כל הטלטלה שהתרחשה בלהקה במהלך יצירת האלבום, ולא רק על מאבקו במחלת הסרטן.
ודווקא כשחשבתם שזה לא יכול להיות עוצמתי יותר, מגיע "Night Stalkers" בהשתתפות Ice-T והופך למסע קולנועי של מבצעים חשאיים במהירות של 190bpm. השיר עוסק ביחידת המסוקים הסודית של גדוד 160 של צבא ארה"ב, שמסוקיה חתומים על מבצעים חשאיים בחסות אפלת הלילה. נגינת התופים של Dirk Verbeuren יורקת להבות אש ארטילרית מתחת לנהמותיו של מאסטין ונגינת הגיטרה הרושפת של Kiko Loureiro. וכמה יפה קטע המעבר האינסטרומנטלי והמלודי שמעלה את השיר הזה לרמה אפית.
השיר "Dogs of Chernobyl" הוא קטע אפי נוס; באלבום. הוא מתחיל בנגינת גיטרה אקוסטית נוגה, ומתפתח לת'ראש מטאל קטסטרופלי, תוך העלאת דימויים של אהבה אבודה בשממה רדיואקטיבית. הוא אכזרי ופואטי כאחד, והוא ראוי להיכנס לרשימת השירים הטובים ביותר בקטלוג המאוחר של הלהקה. השיר מבוסס על סרט האימה משנת 2012 "יומני צ'רנוביל".
משם האלבום ממשיך עם "Sacrifice" שנושך עם ריפים ארסיים ועוקצנות לירית. רצועה בה מאסטיין מצליח לנתב זעם ונבואה על קסם אפל ומאגיה שחורה - נושא כתיבה שהוא התמודד איתו בעבר.
לאחר מכן מגיע "Psychopathy", קטע הפתיחה האינסטרומנטלית הקצר לשיר "Killing Time" - אחד השירים הקליטים והיפים ביותר באלבום (לא פלא.. הוא יזכיר לכם הרבה מ"מגדת'" הישנה והטובה). אין פלא שהוא תוכנן להיות הסינגל המוביל ממנו, אך לאחר שתאריך יציאת האלבום נדחה, הלהקה החליטה להוציא את "We'll Be Back" כסינגל המוביל במקומו.
"השיר "Soldier On!" מאט במעט את הקצב למיד-טמפו מלודי עם אלמנטים של גרוב מטאל. למרות שהוא כולל הרבה דימויים צבאיים, הוא למעשה מסביר כיצד צריך להיות אמיץ כשמתנתקים ממערכת יחסים.
אחת הרצועות המרכזיות באלבום - "We’ll Be Back", היא גם הסינגל הראשון ששוחרר מתוכו. היא מספקת הרס ת'ראש מטאל טהור. קריאת קרב של נקמה והישרדות שזכתה במועמדות לגראמי, והוכיחה ש- "Megadeth" עדיין יכולה לנתב זעם למוזיקה כמו שמעטים אחרים יכולה.
השיר הזה גם פתח פרק חדש במורשת החזותית של "Megadeth". השיר "We’ll Be Back" הפך לפרק הראשון בסדרה בת חמישה חלקים, המספרת את סיפורו של Vic Rattlehead - אלים, אפוקליפטי וחסר רחמים. "Night Stalkers" שימש כפרק השני בו ויק מתעורר כדמות נוקמת, בעוד שיר הנושא של האלבום הפך לפרק השלישי, ודחף את הסאגה למלחמה מוכת מגפה. "Life in Hell" הרחיב את המיתוס כפרק IV, ולבסוף, "Killing Time" סגר את הסדרה וקשר את חוטי הבגידה, הנקמה והישרדות עם סיפור גאולתו והצלתו של Vic. לראשונה בתולדות הלהקה, ויק לא היה רק אייקון על העטיפה - הוא הפך לדמות חיה ונושמת בנרטיב קולנועי. זו הייתה גם חזרה מכוונת למיתולוגיה של "Rust in Peace", אז ויק היה יותר מסתם דימוי - הוא היה האלטר אגו של הלהקה.
האלבום מסתיים בקריצה שובבה לשורשי הפאנק והרוק של הלהקה עם גרסאות כיסוי ל-"Police Truck" (של "Dead Kennedys") ו-"This Planet’s on Fire (Burn In Hell)" של Sammy Hagar (בהשתתפות Sammy Hagar עצמו).
כשהאלבום יצא לאחר שנים של חוסר ודאות, הוא זינק היישר למקום השלישי במצעד הבילבורד 200, והגיע לראש מצעדי המוזיקה ברחבי העולם. המבקרים שיבחו אותו והשוו אותו ל-"Endgame" ואפילו ל-"Countdown to Extinction". עבור המעריצים, הוא היה יותר ממוזיקה - זו הייתה הוכחה לחוסן של הלהקה ושל Dave Mustaine בפרט, תזכורת לכך שגם אחרי סרטן, שערורייה ציבורית ומגיפה עולמית, "Megadeth" יכולה להתעלות שוב.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות