Pierce The Veil - A Flair for the Dramatic
- FaceOff - עימות חזיתי
- 25 ביוני
- זמן קריאה 3 דקות
ב־26 ביוני 2007, הוציאו "Pierce The Veil" את אלבום הבכורה שלהם, "A Flair for the Dramatic", דרך חברת Equal Vision Records.
אבל הסיפור של האלבום הזה מתחיל הרבה לפני שהוקלט הצליל הראשון...
זה מתחיל בסן דייגו, קליפורניה, שם האחים Vic Fuentes ו-Mike Fuentes התחילו ליצור מוזיקה עוד לפני שהיה להם שם או כיוון ברור. השניים גדלו בבית מוזיקלי, ויק למד עיצוב גרפי ב-בסן-דייגו, מייק כבר היה מכונת תופים עוד בגיל ההתבגרות וביחד הם יצרו את הגרעין ללהקה שתהפוך ל-"Before Today", להקה שהתנסתה בגבולות הפוסט-הארדקור אך מעולם לא מצאה את הזהות שלה.
בשנת 2006, לאחר ש-"Before Today" התפרקה בעקבות צאת האלבום "A Celebration of an Ending" שנחל כשלון די צורם, קיבלו האחים Fuentes החלטה. במקום לגייס הרכב חדש או להתחיל מחדש, הם הלכו לבד עד הסוף, והקליטו מוזיקה בתנאים שלהם. ויק לקח על עצמו את הגיטרות, הבס, הקלידים וכל תפקידי השירה, בעוד מייק טיפל בתופים ובכלי הקשה. השירים שכתבו היו אישיים, נפיצים, כמעט אופראיים. והם היו זקוקים לשם חדש שישקף את זה. השם "Pierce The Veil" נולד מתוך ביטוי שויק כתב במהלך לימודיו בקולג', שמתאר את הצורך "לקרוע את המסך", כלומר, לחשוף את מה שמתחת לפני השטח. זה לא היה רק שם ללהקה. זו הייתה פילוסופיה.
כשהדמואים החלו לקרום עור וגידים, הצמד משך את תשומת לבה של Equal Vision Records. בעזרת המפיק Casey Bates, שהיה מוכר בזכות עבודתו עם "Chiodos" ו-"Fear Before the March of Flames", הם נכנסו לאולפן בסיאטל והחלו לבנות את מה שיהפוך ל-"A Flair for the Dramatic". אבל זה לא היה פרויקט של להקה, זה היה ויק ומייק נעולים בתוך בונקר יצירתי, בונים כל שכבה לבד, מתחלפים בין לחנים, צרחות, מקצבים וברייקים, כשכל כל רגע באלבום הזה הוא אישי להחריד.
רק לאחר השלמת האלבום, הושלם הרכב הלהקה המלא והמוכר. Tony Perry הצטרף כגיטריסט מוביל, עם סגנון נגינה מלודי ונקי שהשלים את האנרגיה הכאוטית של ויק. Jaime Preciado, חבר מהסצנה המקומית ובסיסט לשעבר של "Trigger My Nightmare", הביא איתו גרוב וכריזמה לחטיבת הקצב. למרות שאף אחד מהם לא השתתף בהקלטות של האלבום הזה, הצטרפותם השלימה את "Pierce The Veil" כלהקה שלמה וסגרה את המעגל.
הכאוס מתחיל עם "Chemical Kids and Mechanical Brides", פרץ קצר ומחושמל של כאב וזעם. השירה של ויק מטפסת על הקירות, קורסת פנימה ואז מתפרצת שוב.
השיר "Currents Convulsive" סוער כמו ים גועש, התופים של מייק מכים כמו רעם, בעוד ויק סוחט כל שורה מדם.
ואז מגיע "Yeah Boy and Doll Face" שהוא הרגע הכי תיאטרלי באלבום, שילוב של ספוקן וורד, פופ הרסני עם ברייקים שתופרים את הכאב לפיוט. השיר "Falling Asleep on a Stranger" הוא הנשימה שאחרי הצרחה. עיבוד אקוסטי חשוף שמושך אותך פנימה, הקול של ויק נסדק לא בעוצמה אלא בכאב. זה שיר אינטימי, שברירי ובלתי נשכח.
הקטעים "Drella", "I'd Rather Die Than Be Famous" ו-"The Balcony Scene" פורצים לשטחים רגשיים חדשים, שילוב בין פאנק מהיר לווידוי EMO עם נגיעות לטיניות בקצב ובאקורדים. זה לא רק פוסט-הארדקור. זו ערבוביית ז'אנרים שיכלה להיוולד רק מתוך הרקע האקלקטי של האחים Fuentes.
הישורת האחרונה "Diamonds and Why Men Buy Them" ו-"The Cheap Bouquet", עוטפת את האלבום ברעלה רומנטית ואפלה. אלו שירים חבולים וגרנדיוזיים, טרגיים וניצחיים. וכשהריפרייז הסודי של "Currents Convulsive" חוזר ונשמע, אתה מבין — הדרמה כאן לעד. היא פשוט דועכת מאחורי המסך.
אבל יש עוד הפתעה אחת למי שהאזין לגרסת ה-iTunes של האלבום, קאבר ל-"Beat It" של Michael Jackson. הלהקה מקלפת את הגימור הפופי ומשחזרת את השיר דרך העיניים שלהם, עם צרחות, דאבל ביי דראם וגיטרות משוננות. זה לא גימיק, זו מחווה, אות כבוד פוסט-הארדקורית לאייקון פופ מנקודת מבט של להקה שעדיין מעצבת את זהותה.
בשנת 2017, לציון עשור לאלבום, הוציאה Equal Vision גרסת ויניל מיוחדת ומוגבלת במספר צבעים שונים — כולל אדום/שחור שיש וזהב שקוף שנחטפה תוך זמן קצר. זה לא היה רק מהלך נוסטלגי, אלא הצהרה מחודשת על המעמד האיקוני של האלבום.
במבט לאחור, האלבום הזה לא נועד להתאים את עצמו לסצנה. הוא נועד לקרוע אותה. "A Flair for the Dramatic" הוא מבולגן בצורה הכי טובה שיש — שאפתני, לא מסונן, מלא לב וסיכון. הוא הציג את הלהקה לא כלחישה — אלא כצרחה עטופה בשירה.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות