Pink Floyd - The Endless River
ב- 7 בנובמבר 2014 יצא "The Endless River", אלבום האולפן החמישה עשר והאחרון של להקת "Pink Floyd".
יש אלבומים שנולדים מתוך דחף לכבוש פסגות חדשות, ויש אלבומים שנולדים מתוך געגוע, הכרת תודה והצורך העמוק להיפרד. כאשר הקלידן והמייסד Richard Wright הלך לעולמו בספטמבר 2008 לאחר מאבק שקט במחלת הסרטן, נדמה היה שהפרק של "Pink Floyd" בהיסטוריה של המוזיקה נחתם סופית. במשך ארבעה עשורים היה רייט הדבק השקט והלב ההרמוני של הלהקה, האיש שהמרבדים הסינתטיים, צלילי אורגן ההאמונד והפסנתר האימפרסיוניסטי שלו העניקו לגיטרה של David Gilmour את המרחב שבו היא יכלה להמריא. מותו הותיר חלל שלא ניתן למלא, אך גם אוצר ארכיוני עצום שחיכה בסבלנות לעיתוי הנכון כדי לצאת אל האור.
שורשיו של "The Endless River" נטועים עמוק בינואר 1993, כאשר גילמור, רייט והמתופף Nick Mason התכנסו באולפני Britannia Row שבלונדון ובהמשך על ספינת האולפן Astoria שעגנה על נהר התמזה, יחד עם המפיק Bob Ezrin וטכנאי הסאונד Andy Jackson. המטרה הייתה להתחיל מאפס ולהפיג את המתח שליווה את השנים הקודמות באמצעות ימים שלמים של אלתור חופשי ונטול לחץ. שלושת החברים פשוט ניגנו יחד שעות ארוכות, הקליטו למעלה מעשרים שעות של דיאלוגים אינסטרומנטליים מהפנטים, ומתוך מחצית מהחומרים הללו צמח האלבום "The Division Bell" שיצא בשנת 1994. החצי השני, שכונה באולפן בשם הקוד "The Big Spliff" בשל אופיו האמביינטי, המרחף והפסיכדלי, נותר גנוז בארכיונים במשך עשרים שנה.
בשנת 2012, ארבע שנים לאחר לכתו של רייט, החליטו גילמור ומייסון לפתוח מחדש את קופסאות הסרטים הישנות. הם גייסו למשימה את המפיק והבסיסט Martin Glover המוכר בכינויו Youth מלהקת "Killing Joke", את הגיטריסט והמפיק Phil Manzanera מלהקת "Roxy Music" ואת שותפם הוותיק אנדרו ג'קסון. במקום להציג אוסף ארכיוני של סקיצות לא גמורות, בחרו גילמור ומייסון להתייחס להקלטות של רייט כאל יסודות חיים ולבנות סביבם יצירה שלמה ומגובשת של המאה העשרים ואחת. השניים נכנסו לאולפן כדי להקליט תפקידי גיטרה, בס ותופים חדשים, שיבצו שכבות סאונד מודרניות, וחיברו את הקטעים לארבע סוויטות רציפות המדמות את ארבעת צדדיו של תקליט ויניל כפול, זרימה מוזיקלית אחת מתמשכת המחברת בין העבר להווה.
הצד הראשון נפתח עם הקטע "Things Left Unsaid", שמו שאומר הכל על תחושת ההחמצה והדברים שנותרו תלויים באוויר בין חברי הלהקה. הקטע נפתח בדגימות קוליות ישנות של רייט, גילמור ומייסון מתוך ראיונות עבר, על רקע מרבדי סינתסייזר חמים וצליל גיטרת ה-EBow המרחפת של גילמור. משם גולש האלבום בטבעיות אל "It's What We Do", רצועה בת שש דקות שמחזירה את המאזין באחת אל תור הזהב של שנות השבעים. אורגן ההאמונד והסינתסייזרים של רייט משרטטים אווירה שמזכירה מיד את הפתיחה של "Shine On You Crazy Diamond" ואת המרחבים של "Welcome to the Machine", בעוד גילמור משגר סולו גיטרה איטי, בלוזי ומטלטל שנשען על תיפוף מדויק ומאופק של מייסון, לפני שהצד נחתם בקטע המינימליסטי והפיוטי "Ebb and Flow".
הצד השני מעלה את הדופק הקצבי ונפתח עם "Sum", קטע שבו שלושת חברי הלהקה חולקים קרדיט כתיבה משותף. אורגן ה-Farfisa של רייט וסינתסייזר ה-VCS3 של גילמור יוצרים מתח פסיכדלי הולך וגובר שמזכיר את ימיה של הלהקה בתחילת שנות השבעים, ומתפרץ אל ריף גיטרה חשמלי חותך. מיד אחריו מגיע "Skins", מפגן תופים שבטי ומהפנט שבו מייסון עובר לקדמת הבמה עם מעברי רוטוטומים וגונג עוצמתי, מחווה מובהקת ליצירות מוקדמות כמו "A Saucerful of Secrets". לאחר אתנחתא קצרה ב-"Unsung", מגיעה אחת הפנינים המרגשות באלבום, "Anisina", שפירוש שמה בטורקית הוא "לזכרו". זוהי בלדה אינסטרומנטלית שכתב גילמור על פסנתר, שבה מתארח המוזיקאי הישראלי Gilad Atzmon בסולו סקסופון טנור וקלרינט מלא נשמה, בדומה לתפקיד הסקסופון הקלאסי ב-"Us and Them", לפני שגילמור חותם את הקטע בסולו גיטרה מרקיע שחקים.
הצד השלישי מציג סדרה של שבעה פרקים קצרים שמתמזגים זה בזה כמו זרם תודעה לילי. הוא נפתח בפסנתר המהורהר של רייט ב-"The Lost Art of Conversation" וממשיך אל הגרוב העירוני והמעושן של "On Noodle Street", שבו מצטרפים הבסיסט הוותיק Guy Pratt והקלידן Jon Carin. אחרי האווירה החלומית של "Night Light", מפתיע האלבום עם הקצב הנהנתני והמהיר של "Allons-y (1)", הבנוי סביב ריף גיטרה סוחף שמזכיר את הדינמיקה של "Run Like Hell" מתוך האלבום "The Wall". ממש במרכזו של הקטע הזה מתרחש רגע היסטורי מצמרר עם המעבר אל "Autumn '68", הקלטה נדירה משנת 1969 שבה מנגן רייט על עוגב הצינורות האדיר של אולם ה-Royal Albert Hall בלונדון בזמן בדיקת סאונד, חודשים ספורים לאחר יציאת "A Saucerful of Secrets". הצליל הכנסייתי והמלכותי משנת 1968 מתמזג ישירות אל החלק השני, "Allons-y (2)", ומשם אל "Talkin' Hawkin'", שבו חוזר קולו האלקטרוני של האסטרופיזיקאי Stephen Hawking שהופיע לראשונה בשיר "Keep Talking" עשרים שנה קודם לכן.
הצד הרביעי והאחרון נפתח באווירה קודרת ומסתורית עם "Calling", שנכתב על ידי גילמור יחד עם Anthony Moore ומשלב דגימות של כלי הקשה מתכתיים ופעמונים עמוקים. הקטע "Eyes to Pearls" מוביל אל האופטימיות המוארת של "Surfacing", שבו חוזרים צלילי הפעמונים המוכרים של "High Hopes" כגשר סמלי בין השיר שחתם את "The Division Bell" לבין השיר היחיד ב-"The Endless River" שכולל מילים ושירה, "Louder Than Words". את מילות השיר כתבה הסופרת Polly Samson, רעייתו של גילמור, לאחר שצפתה מהצד בחזרות של ארבעת חברי הלהקה לאיחוד ההיסטורי במופע "Live 8" בשנת 2005. סמסון הבחינה שלמרות המשקעים, הוויכוחים והשתיקות הארוכות ששררו בחדר, ברגע שהמוזיקה התחילה להתנגן, החיבור הטלפתי ביניהם עלה על כל מילה שנאמרה אי פעם.
ב-"Louder Than Words" מתאחדים בפעם האחרונה הפסנתר החשמלי של רייט, התופים של מייסון, השירה והגיטרה של גילמור, יחד עם רביעיית המיתרים האלקטרונית "Escala" וקולות הרקע של Durga McBroom, Louise Clare Marshall ו-Sarah Brown. גם עטיפת האלבום החזותית, שנוצרה בהשראת אמנות דיגיטלית של האמן המצרי הצעיר Ahmed Emad Eldin ופותחה על ידי Aubrey Powell מסטודיו העיצוב המיתולוגי Hipgnosis לאחר מותו של Storm Thorgerson בשנת 2013, לוכדת את רוח הפרידה, עם דמותו של צעיר החותר בסירה אל מעבר לים של עננים לעבר השמש השוקעת. שם האלבום עצמו נלקח מתוך שורת הסיום של השיר "High Hopes", שבה הנהר האינסופי זורם לעד, וכך בדיוק מתפקד האלבום כולו, לא כניסיון לשחזר את פסגות העבר, אלא כמכתב אהבה אחרון, שליו ומלא חסד לריצ'רד רייט ולמסע המשותף של אחת הלהקות הגדולות בתולדות האנושות.
ניתן לצפות ב-סרט האנימציה הרשמי של The Endless River בבימויו של Ian Emes, המעניק ליווי ויזואלי מהפנט לצלילים של אלבום הפרידה של הלהקה.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות