• FaceOff - עימות חזיתי

R.E.M. - Automatic for the People

ב- 5 לאוקטובר 1992 הוציאה "R.E.M." לאור את אלבומה השמיני "Automatic for the People".


שנת 1991 היתה השנה הכי טובה בקריירה של "R.E.M.". הלהיט "Losing My Religion" הושמע בלי הפסקה בתחנות הרדיו והקליפ שלו זכה לרוטציה מטורפת ב- MTV. אלבומם השביעי "Out of Time" העניק להם הצלחה בינלאומית אדירה. הוא שהה 183 שבועות במצעד המכירות הבריטי, מכר 18 מיליון עותקים ברחבי העולם וזיכה את הלהקה בלא פחות משלושה פרסי גראמי.


בפני חברי הלהקה עמדה השאלה כיצד מתעלים על הצלחה כזו? הכוונה המקורית של הלהקה היתה להתרחק עד כמה שניתן מהאווירה האקוסטית והפולקית של "Out of Time" ולייצר אלבום רוק קצבי. ביוני 1991 נכנסו Peter Buck, Mike Mills, ו- Bill Berry לאולפן בכדי לכתוב את המוזיקה לאלבום. בכדי לאלץ את עצמם ליצור הפעם משהו שונה, הם אפילו החליטו להחליף ביניהם כלי נגינה. באק ניגן במנדולינה, מילס ניגן בפסנתר או אורגן וברי ניגן בס. באק הסביר מאוחר יותר שהכתיבה ללא תופים הייתה פרודוקטיבית עבורם ומשכה אותם לכיוונים חדשים. הלהקה, שהתכוונה לספק אלבום של חומרים קצביים יותר אחרי "Out of Time", עשתה מאמץ לכתוב שירי רוק מהירים יותר במהלך החזרות, אבל כשהלחנים התגבשו, הם איכשהו יצאו אפילו יותר איטיים ומלנכוליים מהאלבום האחרון. כאשר Michael Stipe קיבל את הלחנים ששלושת חבריו כתבו בראשית 1992, הוא שם לב לאווירה העגמומית. היו שם יותר כלים אקוסטיים ואורגנים ופחות תופים. כך יצא שגם המילים שכתב Michael Stipe התאימו עצמם לאווירה המלנכולית, הן התרכזו בעיקר סביב אובדן, אבל ומוות וביטאו נושאים אפלים בהרבה מכל האלבומים הקודמים של הלהקה.


האווירה הזאת משתקפת כבר מצלילי הפתיחה של האלבום, עם השיר "Drive". אנחנו זוכרים את ההלם הראשוני למשמע צלילי האקוסטית של Peter Buck, מלווה בנגיעות הבס המינימליסטית של Mike Mills. ככה נקי, בלי אפקטים, בלי תופים. מי פותח אלבום בצורה כזאת? ועוד בשנות ה- 90? בשיא הפריחה של האלטרנטיב והגראנג'? הלם טוטאלי, שהתחלף מיד בחיבוק גדול לדבר הנפלא והמרגש הזה. ומאוחר יותר כשהתברר לנו מתוך עיון בחוברת שהגיעה עם הדיסק כי John Paul Jones אחראי על העיבודים התזמורתיים של השיר, הכל כבר התחבר לנו. הקסם הטהור הזה הזכיר בלא מעט מובנים את "לד זפלין" האקוסטית של שנות ה- 70. זה היה הסינגל הראשון ששוחרר מהאלבום. Michael Stipe סיפר שזה היה השיר הראשון שהוא כתב על מחשב, כשעד אז הוא היה מסתייע במכונת כתיבה. הוא ציין ש- "Drive" היה מעין הומאז' לשיר "Rock On" של David Essex. וזו לא הייתה ההשפעה היחידה כאן. הגיטריסט Peter Buck מנגן את הסולו החשמלי בדקה 2:05 תוך שימוש במטבע "ניקל" כמפרט, ממש כמו הגיטריסט Brian May. מעניין לציין שהלהקה נהגה לנגן את השיר בהופעות בגירסת רוק קצבית, פשוט כי היה להם קשה לשחזר את האווירה שלו על הבמה. הגרסה הקצבית והמעולה הזו, מופיעה באלבום המחווה עבור "גרינפיס" בשם "Alternative NRG", שיצא לאור בשנת 1993.


האווירה המלנכולית-אקוסטית נמשכת עם "Try Not to Breathe". השיר שנכתב על סבתו של Michael Stipe, אשר גססה בעת כתיבת המילים. סטייפ שר מזווית הראיה של אדם גוסס אשר אומר לבני המשפחה לא לבכות, כי הוא חי חיים מלאים וטובים והוא מוכן כבר לעבור הלאה לעולם הבא. במילות השיר מייקל שואל את סבתו "Why do you shiver?" הוא ציין שבאותה תקופה היא רעדה הרבה וזה השפיע גם על הופעתו החיצונית על הבמה, עם התנועות המיוחדות שלו.


השיר הבא "The Sidewinder Sleeps Tonight" היה הסינגל השלישי ששוחרר מהאלבום והוא מעלה קצת את הקצב ומשנה את האווירה המלנכולית שליוותה אותנו מהפתיחה. פיטר באק התייחס אחר כך להחלטה לכלול את השיר הזה באלבום וציין, כי הוא הוכנס על מנת לשבור קצת את האווירה הרווחת. בהתחשב בכך שהאלבום עסק בתמותה, בהזדקנות ואובדן, הלהקה הרגישה שיש צורך בנקודת אור קטנה. גם בשיר הזה עושה John Paul Jones עבודה מצויינת בעיבודים התזמורתיים שכל-כך מוסיפים לתוצאה הסופית.


אנחנו חוזרים לאווירה המלנכולית עם "Everybody Hurts" שגם עליו ניצח John Paul Jones. רוב השיר נכתב על ידי המתופף ביל ברי אשר רצה להגיע לאנשים שהרגישו שאין להם תקווה. זה שיר נגד התאבדות והזמר Michael Stipe ציין שהוא עשה מאמץ מיוחד לשיר בצורה ברורה ונהירה, כי היה חשוב לו מאוד שהמסר בשיר לא ילך לאיבוד. זה אחד השירים שהוא הכי גאה בהם, כי לטענתו זה משהו שהלהקה עשתה והשפיע על החיים של אנשים אחרים. שיר שהציל חיים, ממש כך. הקליפ שיצא לשיר הזה זכה בלא פחות מארבעה פרסי וידאו של MTV.


האווירה המלנכולית מלווה אותנו עד לסוף הצד הראשון של האלבום, עם הקטע האינסטרומנטאלי המצוין "New Orleans Instrumental No. 1", שנכתב בשעה 2 בלילה באולפן ההקלטות בניו אורלינס, לאחר שהלהקה סיימה את ההקלטות של "Drive". מיד אחריו מגיעים צלילי הצ'לו המצמררים של "Sweetness Follows" שעוסק באובדן אדם קרוב.


הצד השני של האלבום נפתח עם "Monty Got A Raw Deal" לצלילי הבוזוקי של פיטר באק, אשר הלחין אותו בחדר המלון בניו אורלינס. ה"מונטי" בשיר הזה הוא השחקן Montgomery Clift, שכיכב בין היתר בסרטים "The Misfits" ו- "From Here to Eternity". מייקל סטייפ קיבל את הרעיון לשיר לאחר שדיבר עם הצלם שצילם את קליפט בסרט את "The Misfits".


ששה מתוך 12 הקטעים באלבום שוחררו כסינגלים רשמיים מצליחים, "Ignoreland" לא היה אחד מהם. הוא שוחרר רק כסינגל פרומו, אבל למרות זאת גם הוא זכה לצעוד במצעדים. התוכן הלירי של השיר הוא לגמרי פוליטי והוא מתייחס למצבה של ארצות הברית בתקופת הנשיאות של ג'ימי קרטר, רונלד רייגן וג'ורג' בוש.


מיד אחר כך מגיע השיר "Star Me Kitten" אשר במקור נקרא “Fuck Me Kitten”. מזל שהשחקנית מג ראיין, הגיעה לאולפן "Bad Animals" המפורסם שבסיאטל, בזמן צילומי הסרט "Sleepless In Seattle" ושכנעה את חברי הלהקה שהאלבום יימכר טוב יותר אם ישנו את שם השיר ל- "Star Me Kitten".


האלבום מסתיים עם רצף מדהים של שלושה שירים, הראשון שבהם הוא הלהיט הקצבי "Man on the Moon" שנוצר בהשראת הקומיקאי המנוח אנדי קאופמן, אותו העריץ סטייפ מצפיה בתוכנית "Saturday Night Live". מעניין שכותרת השיר שימשה גם ככותרת לשם הסרט משנת 1999 על אנדי קאופמן, בכיכובו של ג'ים קארי. "R.E.M." אפילו זכתה לעשות את הפסקול, שכלל גם את השיר הזה. בפרק של תוכנית הטלוויזיה הבריטית "Top Of The Pops 2", מייקל סטייפ טען שהשיר הזה היה מחווה למילים ולכתיבתה של Kurt Cobain, בעיקר ה- "yeah yeah yeah yeah" החוזר ונשנה. זה היה ניסיון שלו לשים יותר "yeah" בשיר ממה שקוביין עשה.


אחריו מגיע "Nightswimming" עם הפסנתר המצמרר ועיבודי המיתר האלמותיים של John Paul Jones. זה השיר היחידי באלבום בו המילים נכתבו לפני המוזיקה. הן נכתבו לפני שהלקה הקליטה את האלבום "Out of Time" אבל הלהקה לא הצליחה לחבר להן מוזיקה. המילים מספרות את זיכרונות הילדות של "R.E.M.", בשעה שעשתה את "טבילת המים" הראשונה שלו באתונה, ג'ורג'יה. הם נהגנו להתגנב לבריכה של אחד השכנים ולשחות שם עירומים. הבסיסט מייק מילס כתב את הלחן על פסנתר והלהקה הקליטה אותו ב- "Criteria Studios" שבמיאמי, שם הקליטו "Derek And The Dominos" את השיר "Layla". מילס ניגן בדיוק על אותו הפסנתר שבובי ויטלוק וג'ים גורדון נגנו עליו בסיום השיר.


האלבום מסתיים עם "Find the River" לצלילי המלודיקה עליה מנגן המתופף Bill Berry. זה אחד משירי הסיום היפים והקסומים שאנחנו מכירים לאלבום כלשהו, בטח לאלבום של "R.E.M.".


החשש של הלהקה כי לא תצליח להתעלות על "Out of Time" התגלה כלוא מוצדק. במובנים מסוימים האלבום "Automatic for the People" אפילו התעלה על קודמו והתוצאה המדהימה אפילו מתעצמת נוכח העובדה שהאלבום האקוסטי-מלנכולי הזה יצא בשיא מהפיכת האלטרנטיב והגראנג', בדיוק בתקופה בה כל הלקות מנסות להישמע כמה שיותר בוסריות, רועשות ומלוכלכות. בתנאים הבלתי אפשריים הללו הצליח האלבום למכור 18 מיליון עותקים ברחבי העולם ולזכות בביקורות מהללות מפה לאוזן. האלבום גם נכנס לרשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים של מגזין "רולינג סטון", לרשימת 100 האלבומים הגדולים של שנות ה- 90 של אותו מגזין, לרשימת "1001 Albums You Must Hear Before You Die" ועוד ועוד...


להאזנה: Spotify, Apple Music


אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט

 נהנים מהבלוג? הירשמו לקבל את הפוסט הבא ישירות למייל !!

תודה רבה על ההרשמה!