top of page

Red Hot Chili Peppers - The Red Hot Chili Peppers

10 באוג׳
זמן קריאה 5 דקות

עודכן: 17 באוג׳

ב 10 באוגוסט 1984, "Red Hot Chili Peppers" הוציאו את אלבום האולפן הראשון שלהם, "The Red Hot Chili Peppers".



הרבה לפני ש "Red Hot Chili Peppers" הפכו ללהקה שממלאת אצטדיונים, כותבת בלדות קליפורניות מלנכוליות והופכת Fאנק רוק למיינסטרים, הם נשמעו כמו ארבעה מוזיקאים שמנסים לדחוס כמה תרבויות מוזיקליות שונות לתוך אותו חדר. "The Red Hot Chili Peppers" הוא התיעוד של ההתנגשות הזאת.

ז'אנרי הFאנק, פאנק רוק, ראפ, ארט רוק ותרבות המועדונים של לוס אנג'לס נמצאים כאן כולם, אבל עדיין לא התגבשו לכדי שפה מוזיקלית אחידה. הדבר המרתק באלבום הוא שהזהות של הלהקה כבר ברורה לחלוטין, גם כשהמוזיקה שלה עדיין לא לגמרי בשליטה.


השורשים של הלהקה מגיעים עד לתיכון Fairfax בלוס אנג'לס, שם Anthony Kiedis ו Flea הפכו לחברים והתחברו לגיטריסט Hillel Slovak (מאוד ממליצים לקרוא את הסיקור ולראות את הסרט על הילל ב-Netflix) ולמתופף Jack Irons. בתחילת 1983 התאחדו הארבעה תחת השם Tony Flow and the Miraculously Majestic Masters of Mayhem, הרכב שנועד בתחילה להופעה חד פעמית, עם אנתוני שמדקלם את הטקסטים הקצביים שלו מעל ג'אם שמונע על ידי Fאנק. תגובת הקהל שכנעה אותם שהכימיה הזאת ראויה ליותר מהופעה אחת.

אחרי שהחלו להופיע ברחבי לוס אנג'לס ולפתח חומרים מתוך אותם ג'אמים מוקדמים, הם אימצו את השם "Red Hot Chili Peppers" והחלו להתייחס לפרויקט כאל להקה של ממש. אלא שהרביעייה המקורית לא נשארה יחד מספיק זמן כדי להקליט את אלבום הבכורה. סלובק וג'ק היו מחויבים במקביל להרכב השני שלהם "What Is This?", וכשההרכב הזה השיג חוזה הקלטות משלו, השניים עזבו. אנתוני ופלי נאלצו לבנות מחדש את ההרכב עם הגיטריסט Jack Sherman והמתופף Cliff Martinez.


השינוי הזה בהרכב מסביר במידה רבה את האופי המוזר של האלבום.

אנתוני אחראי על השירה ופלי על הבס, אבל הגיטריסט המייסד סלובק והמתופף ג'ק כלל לא השתתפו בהקלטות. שרמן ניגן בגיטרה ומרטינז בתופים, בעוד הגיטריסט של "Gang of Four"י, Andy Gill, הפיק את הסשנים. כך הפך "The Red Hot Chili Peppers" לאלבום בכורה חריג במיוחד. הלהקה הציגה את עצמה בפני קהל רחב יותר, מבלי שההרכב המקורי שלה בכלל נמצא באולפן.


Photo: Gie Knaeps
Photo: Gie Knaeps

ההקלטות החלו באולפני Eldorado בהוליווד באפריל 1984, עם גיל בעמדת המפיק, ומהר מאוד חשפו מחלוקת מהותית סביב השאלה כיצד "Red Hot Chili Peppers" אמורים להישמע בתקליט. אנתוני מזכיר מאוחר יותר בספרו "Scar Tissue" שהימים הראשונים עברו בצורה חלקה, לפני שהוא ופלי החלו להיות מתוסכלים יותר ויותר מהגישה של גיל. מבחינתם, ההפקה שלו ריסנה את העוצמה הגולמית ואת אנרגיית הFאנק המטורפת שהם הצליחו לייצר על הבמה. העימות החריף עד שהאווירה בסשנים הפכה לעוינת באופן גלוי. חשוב מכך, את המחלוקת הזאת אפשר לשמוע באלבום המוגמר. גיל הביא הפרדה, משמעת וסדר למוזיקה שיוצריה רצו שתישמע חזקה, משוחררת וכאוטית. גם עשרות שנים מאוחר יותר פלי נותר לא מרוצה מהתוצאה. לטענתו, השירים היו חזקים, אבל החלפת סלובק וג'ק בשרמן ומרטינז גרמה לכך שהחיבור המוזיקלי מעולם לא היה עמוק כמו זה של ההרכב המייסד. הוא אפילו הביע רצון להקליט מחדש את אלבום הבכורה, אמירה יוצאת דופן שממחישה עד כמה "The Red Hot Chili Peppers" מייצג פשרה בין הלהקה שהתקיימה על הבמה לבין זו שנלכדה באולפן.


ההפקה של גיל היא בהתאם לכך אחד ממוקדי המתח המרכזיים באלבום. השירים דורשים זיעה, עוצמה ותנועה פיזית, אבל האלבום נשמע לעיתים קרובות מבוקר דווקא ברגעים שבהם הוא אמור להישמע מסוכן. הבס של פלי מצליח לפרוץ קדימה מפני שכמעט בלתי אפשרי לרסן את הנגינה שלו, אבל הגיטרות נשמעות לעיתים קצוצות ומאופקות יחסית. מרטינז מעניק למוזיקה עמוד שדרה קצבי יציב, בעוד אנתוני תוקף את המיקרופון פחות כמו זמר מסורתי ויותר כמו פרובוקטור קצבי. התוצאה כבר מזוהה בבירור עם "Red Hot Chili Peppers", אבל בשלב הזה מדובר בעיקר בקווי המתאר של מה שהם עתידים להפוך אליו.


קווי המתאר האלה הופכים מיד למשכנעים ב "True Men Don't Kill Coyotes". הבס של פלי קובע את האישיות של השיר עוד לפני שלשאר הכלים יש הזדמנות להתחרות בו. הגרוב גמיש ומוזר, הגיטרה של שרמן חותכת סביבו במקום לנסות להשתלט עליו, ואנתוני מגיש את השירה בפרייזינג קצבי ומוגזם שיהפוך לאחד מסימני ההיכר של התקופה המוקדמת של הלהקה. העיבוד חזרתי במכוון, אבל החזרתיות מייצרת תנופה. בפעם הראשונה באלבום, Fאנק ופאנק רוק מפסיקים להישמע כמו שתי השפעות נפרדות ומתחילים להישמע כמו מרכיבים של אותה להקה.



השיר "Baby Appeal" נכנס עמוק יותר אל תוך הFאנק, אבל במקביל חושף את החולשה המרכזית של האלבום. יש כאן שפע של רעיונות, אבל לא תמיד מפותחים. פלי מסוגל לייצר התרגשות כמעט בכוחות עצמו, בעוד שהעיבוד שסביבו מסתפק לעיתים פשוט בהישארות בתוך הגרוב. זו הבחנה חשובה. בשנים הבאות חברי הלהקה ילמדו כיצד להפוך חזרתיות למהפנטת. כאן, חזרתיות יכולה פשוט להישמע חזרתית.


השיר "Buckle Down" קשוח יותר. הבס והתופים מעניקים לו כוח קומפקטי ושרירי, בזמן שהגיטרה של שרמן פועלת באמצעות משפטים קצרים ושוחקים במקום לנסות להשתלט על השיר. אנתוני עדיין מתייחס למילים בעיקר כאל כלי הקשה, מטיח הברות כנגד הקצב ומתעניין יותר במהירות ובגישה מאשר במלודיה. בהשוואה למה שהלהקה תהפוך להיות בהמשך, זה נשמע פרימיטיבי, אבל הפרימיטיביות הזאת היא גם חלק מהקסם.


ואז מגיע "Get Up and Jump", אולי הביטוי הברור ביותר לפילוסופיה המקורית של הלהקה הצעירה. הריף פחות חשוב מהתנופה. פלי תוקף את הבס כאילו הוא גם כלי קצב וגם כלי מוביל, התופים דוחפים את הכול קדימה במהירות שכמעט שייכת לעולם הפאנק, ואנתוני הופך את הקול שלו לכלי הקשה נוסף. המבנה בסיסי מפני שמורכבות הייתה מחטיאה את המטרה. זו מוזיקה שנועדה לגרום לחדר שלם לזוז עוד לפני שמישהו מספיק לנתח למה.


השיר של Hank Williams י "Why Don't You Love Me", הוא הסטייה המוזרה ביותר באלבום. במקום להתייחס לשיר כאל יצירה שאסור לגעת בה, הלהקה גוררת אותו אל תוך העולם הקצבי שלה. כאן מתגלה אינסטינקט שיהפוך לחשוב יותר ויותר לאורך הקריירה שלהם. מבחינת הלהקה, ז'אנר הוא חומר גלם, לא גבול. בשלב הזה האינסטינקט הזה יכול להישמע חסר אחריות, אבל הוא כבר נמצא בלב הזהות של הלהקה.


השיר "Green Heaven" חושף יותר. קו הבס שלו נושא סמכות אמיתית, בעוד שהעיבוד מרמז על הFאנק רוק הקשוח והשרירי יותר שהלהקה תפתח בהמשך. לאנתוני עדיין חסר אוצר המילים המלודי שיהפוך אותו לזמר אחר לגמרי בשנים הבאות, אבל המגבלות שלו דווקא מתאימות לחומר הזה. הוא נשמע מתעמת מפני שעימות הוא השפה הטבעית של השיר.


החצי השני של האלבום הופך בהדרגה לפחות יציב. "Mommy, Where's Daddy?" מתמקם בתוך גרוב מלוכלך ונמוך וכולל קולות רקע של Gwen Dickey, בעוד "Out in L.A." דוחס את הזהות המוקדמת של הלהקה לתוך שתי דקות תזזיתיות. "Police Helicopter" קצר אפילו יותר, וכמעט לא נותן לריף ולקצב שלו מספיק זמן להיקלט לפני שהוא נעלם. השירים האלה מרגישים לעיתים קרובות יותר כמו קטעים שנשלפו מתוך הופעה חיה מאשר כמו יצירות אולפן שנבנו בקפידה, אבל הם גם מסבירים מדוע הלהקה הצליחה למשוך תשומת לב. ליטוש קונבנציונלי מעולם לא היה המטרה. "You Always Sing the Same", שנמשך תשע עשרה שניות בלבד, מתפקד כמעט כמו בדיחה שנשתלה רגע לפני שהאלבום פונה לכיוון הכי בלתי צפוי שלו. "Grand Pappy Du Plenty" סוגר את האלבום בשיטוט אינסטרומנטלי שזונח את ההתקפה התזזיתית ששלטה בחלקים אחרים שלו. הוא אווירתי, מוזר ומנותק מעט מכל מה שקדם לו. ובכל זאת, כסיום הוא עובד דווקא מפני שהוא מסרב לבחור במסקנה המתבקשת. אלבום שנבנה על תנועה עצבנית מסתיים בהתמוססות.


האלבום "The Red Hot Chili Peppers" אינו אלבום גדול, הוא אפילו לא אלבום בכורה של ההרכב המהותי, אבל הוא אלבום בכורה שחושף המון. ההפקה שלו מרסנת לעיתים קרובות בדיוק את חוסר היציבות שהפך את הלהקה למעניינת, כתיבת השירים מבלבלת לא פעם בין אנרגיה לבין התפתחות, והכימיה המוזיקלית מסתבכת מעצם העובדה שההרכב שהקליט את האלבום נולד מתוך תקופת מעבר. מה ששורד את כל החולשות האלה הוא האישיות. פלי כבר נשמע שונה כמעט מכל נגן בס אחר בעולם הרוק. אנתוני כבר מבין שקצב יכול להגדיר זמר בעוצמה לא פחותה ממלודיה. הלהקה כבר מתייחסת ל- Fאנק, פאנק רוק והיפ הופ לא כאל טריטוריות נפרדות, אלא כחומרים שאפשר לזרוק יחד עד שנוצר מהם משהו חדש.


אלבום הבכורה הזה מציע משהו אחר. זו התוכנית האדריכלית לפני שהבניין עצמו קיים. מבולגן, שוחק, מצחיק ולעיתים קרובות לא מפותח מספיק, "The Red Hot Chili Peppers" לוכד להקה שהרעיונות שלה נעו מהר יותר מהיכולת שלה להקליט אותם. דווקא חוסר האיזון הזה הוא שהופך את האלבום לכזה ששווה להאזין לו...


להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music


"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל

אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

תגובות


 נהנים מהבלוג? הירשמו לקבל את הפוסט הבא ישירות למייל !!

תודה רבה על ההרשמה!

©2020 by FaceOff - עימות חזיתי All rights reserved

"עימות חזיתי" - מגזין הרוק של ישראל, בלוג מוזיקה ופודקאסט !!

bottom of page