Red Hot Chili Peppers - By the Way

ב- 9 ליולי 2002 הוציאה "Red Hot Chili Peppers" לאור את אלבומה השמיני "By the Way".

אחרי ההצלחה הפנומנלית של אלבומם הקודם, "Californication", קשה היה לדמיין כיצד ה- "Red Hot Chili Peppers" הולכת להתעלות עליו. שלוש שנים אחרי, חזרה חוזרת עם אלבום שונה, מלודי, שקט ובוגר יותר. אלבום שנעדר כמעט לחלוטין את סימני ההיכר של הלהקה ובעיקר ה- Funk-Rock המקפיץ שלהם. את סאונד הFאנק שכל כך מזוהה עם הלהקה, החליפו צלילים נוגים ורכים יותר וטקסטים בוגרים. זה האלבום הראשון אליו הגיע Anthony Kiedis נקי מסמים והאלבום הראשון שבו הגיטריסט John Frusciante השתלט על תהליך הכתיבה, כמעט לחלוטין, באופן שכמעט והביא לעזיבתו של Flea את הלהקה.

ועם כל זאת, מדובר באחד מהאלבומים האהובים והמצליחים של הלהקה, אלבום שמכר 700,000 עותקים ברחבי העולם בשבוע הראשון ליציאתו וכ- 13 מיליון עותקים בסה"כ, מה שממקם אותו כאלבום השלישי הכי נמכר של הלהקה, אחרי "Californication" ו- "Blood Sex Sugar Magik".

ניתן לומר שהאלבום "By the Way" הוא סוג של פרויקט אישי של John Frusciante, אשר הושפע מאוד מהמוזיקה לה הוא האזין באותה תקופה. המלודיות של "The Beatles", ההרמוניות של "The Beach Boys", השירה וקולות הרקע בסיגנון להקות ה- doo-wop, ניכרים ברוב השירים שבאלבום, אבל לא רק. John Frusciante ציין שהושפע גם מלהקות כמו "Emerson, Lake & Palmer" להם האזין כל יום במהלך הקלטת האלבום וכן מגיטריסטים כמו John McGeoch (Siouxsie and the Banshees), Johnny Marr, Keith Levene (Public Image Limited) ו- Martin Barr המוכר מ-"Jethro Tull" (בשיר "Cabron"). השפעות נוספות על Frusciante במהלך ההקלטות הגיעו מז'אנר הפאנק עם הרכבים כמו "The Damned" ו- "Discharge", אך אלו לא מצאו את מקומם אל תוך האלבום, הואיל והמפיק Rick Rubin פחות התחבר אליהם וחשב שהחומרים היותר מלודיים עדיפים על פניהם.

הדומיננטיות John Frusciante היתה כל-כך גדולה, עד כי הוא הלחין, עיבד וכתב את התפקידים למרבית הכלים בעצמו, לרבות תפקידי הבס והשירה. הוא ניגן בקלידים ומלוטרון ואפילו בגיטרה בס בשיר "Don't Forget Me". ה"השתלטות" הזאת של Frusciante על תהליך הכתיבה וההקלטה לא עברה בשקט וכמעט שהביאה לעזיבתו של Flea את הלהקה, בטענה שקולו לא נשמע. עד היום טוען Flea כי הוא לא אוהב להאזין לאלבום הזה ולעומת זאת Frusciante ציין שתקופת הקלטת האלבום היא אחת הטובות והמשמחות שהיו לו. מעניין שהמתופף Chad Smith והזמר Anthony Kiedis קרובים יותר בתחושות שלהם לאלו של John Frusciante, במיוחד Smith שציין שזהו כנראה האוסף הטוב ביותר של שירי "צ'ילי פפרס" שהם אי פעם הוציאו.

האלבום סיפק מספר להיטים ביניהם שיר הנושא "By the Way" ו- "Can't Stop" שהינם הכי קרובים בסיגנונם ל- "RHCP" הישנה ומוכרת. בשירים הללו ניכר המתח היצירתי בין Flea ל- Frusciante ונראה שדווקא אלה הרגעים הטובים ביותר באלבום כולו. בעוד שפרושיאנטה רצה להציג טקסטורות עדינות ולחנים יותר מלודיים, Flea נשאר מחויב לצליל הFאנק-פאנק ששלט בלהקה בעבר. שני הסגנונות הללו התנגשו כאן בכל הכח, והמפץ הגדול שהם יצרו הביא לתוצאה הפרועה והמגניבה שמהווה לדעתנו את שני השיאים היצירתיים של האלבום. "By the Way" הוא השיר השישי של הלהקה שהגיע למקום הראשון במצעד "Modern Rock Tracks" של מגזין "בילבורד" והוא השיר השלישי שלה שהגיע ישירות עם יציאתו למקום הראשון במצעד הזה. הוא נשאר במקום הראשון במשך 14 שבועות. בדומה לסינגל "Dani California" גם השיר הזה נמצא במקום השני בין שירי הלהקה מבחינת זמן השהייה הארוך ביותר בראש המצעד. במילות השיר מככב Dani שנמצאת גם בשיר "Dani California" ובשיר "Californication". לעומת זאת המילים של "Can't Stop" הגיעו מאוסף אקראי של מחשבות של Anthony Kiedis אשר ניסה להתאים אותן למוזיקה שנכתבה מראש.

להיטים נוספים שהאלבום הזה סיפק הם "The Zephyr Song" שעוסק בכוח הריפוי של הטבע והקשר הבין אישי ו- "Universally Speaking" שמתייחס כנראה ליחסים של קידיס עם סמים קשים מהם נגמל ממש לפני הקלטת האלבום. שירים נוספים בהם מתמודד קידיס עם בעיית הסמים באלבום הם "Don't Forget Me" שמתייחס לתהליך הגמילה שלו וכיצד הוא היה סגור בתא למשך שבועיים כדי להתגבר על ההתמכרויות שלו, "This Is the Place" שמילותיו מזכירות את הרחובות שבהם נהג להשיג סמים ואת העובדה שלא הגיע ללווית חברו ללהקה Hillel Slovak בשל בעיות הסמים שלו, "Dosed" ההורס שנכתב גם הוא כמחווה ל- Hillel Slovak ו- "Venice Queen" שנכתב כהוקרה למטפלת Gloria Scott שסייעה לקידיס להיגמל מסמים ומתה זמן קצר לאחר שרכש לה בית בוניס ביץ, שבקליפורניה.

שני עשורים לאחר הוצאתו, ניתן כבר לומר בבירור כי "By the Way" הוא אחד האלבומים הטובים של ה- "Red Hot Chili Peppers". עם "By the Way" הלהקה הוכיחה שהיא מסוגלת לייצר אלבום שונה, מלודי, רך ובוגר ועדיין לא לאבד בדרך אפילו טיפה מהגרוביות שלה או חלילה אחד מהמעריצים שלה. דווקא הקטעים הפחות מוכרים מתוך 16 הרצועות באלבום, מוכיחים את הרמה הגבוהה של הכתיבה והביצוע, אשר נשמרת לכל אורכו. כלי המיתרי של "Midnight", הבס הפאנקי של "Throw Away Your Television", הפולק האקוסטי בטעם לטיני של "Cabron", הנגינת המקפיצה של פרושיאנטה ב"מלודיקה" ב- "On Mercury", ההרמוניות הווקאליות והחצוצרה של "Tear" המרסק, הם הוכחה חותכת לכך שלא רק שה- RHCP סיימו את המאה ה- 20 בשיאם, אלא שהם גם פתחו את המאה ה- 21 בסערה...

להאזנה: Spotify, Apple Music

אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט