Renaissance - Ashes Are Burning
ב-10 באוקטובר 1973 יצא בבריטניה "Ashes Are Burning", אלבומה הרביעי של להקת "Renaissance".
יש רגע נהדר בסיום האלבום הזה באיזור דקה 8:30, שבו גיטרה חשמלית נכנסת לתמונה ומרגישה כמו משהו שחיכינו לו כל הזמן. במשך רוב ההאזנה, הפסנתר, הבס והקול האלוהי של Annie Haslam מספקים את כל הדרמה הדרושה. כשהסולו מגיע, הוא מתחיל קטן ואז משחרר בבת אחת את כל המתח שנצבר לאורך כל האלבום. זה גם סוד הקסם של "Ashes Are Burning", אלבום שיודע להוליך אותנו רחוק מאוד באמצעות מלודיה ולחן ולבחור בדיוק מתי לתת להם להתלקח.
הדרך אל האלבום המצוין הזה עברה דרך להקה שכבר החליפה כמעט את כל פניה. Keith Relf ו-Jim McCarty, יוצאי להקת "The Yardbirds", הקימו את "רנסאנס" ב-1969, אבל עד תחילת שנות השבעים ההרכב המקורי פינה את מקומו למוזיקאים אחרים. השם נשאר, וגם השאיפה לחבר בין רוק למוזיקה קלאסית, אך הקול שעתיד להגדיר את הלהקה הגיע עם Annie Haslam. באלבום "Prologue" מ-1972 כבר היה אפשר לשמוע את הכיוון החדש. כאן הוא קיבל עומק, ביטחון ובעיקר אוסף שירים שמצדיק את השאפתנות.
לצדה של הסלאם ניצבו הקלידן John Tout, הבסיסט והזמר Jon Camp והמתופף Terry Sullivan. אחרי עזיבתו של הגיטריסט Rob Hendry, חזר Michael Dunford לנגן גיטרה אקוסטית בהקלטות כאורח, עוד לפני שהתבסס שוב כחבר בהרכב. דנפורד כבר היה הכוח המרכזי בכתיבת הלחנים, יחד עם התמלילנית Betty Thatcher. החיבור ביניהם העניק למוזיקה הזאת שפה שבה נופי טבע, אור, ים וזיכרונות נעשים חלק מחיי הנפש. גם כשהמילים מופשטות, הסלאם מצליחה לתת להן נוכחות של המחשבה שעוברת בה ברגע השירה.
ההקלטות נערכו באולפני "De Lane Lea" בוומבלי במהלך 1973, בהפקה משותפת של הלהקה ו-Dick Plant. Richard Hewson הוסיף עיבודי מיתרים לשני קטעים, "Can You Understand?" ו-"Carpet of the Sun", והרחיב את המרחב האינסטרומנטי של ההרכב בלי להעמיס עליו. יש כאן צליל פתוח שמאפשר לשמוע את הפריטה האקוסטית, את התנועה של הבס ואת המשקל של כל אקורד בפסנתר. התזמורת נכנסת אל תוך מוזיקה שכבר יודעת לעמוד בכוחות עצמה.
כדאי להתעכב על קאמפ. הבס שלו מטייל בין המלודיות, מגיב לפסנתר ומושך את המוזיקה קדימה. הוא יכול לתמוך בשירה ואז להפוך, כמעט בלי שנבחין במעבר, לקול מוביל נוסף. סאליבן משאיר לתנועה הזאת מקום, עם תיפוף מדוד שמבין מתי להדגיש ומתי להניח לשיר לנשום. מעליהם הסלאם שרה בצלילות יוצאת דופן. העוצמה שלה מורגשת גם כשהיא שרה בשקט, ודווקא האיפוק מאפשר לרגעים הגבוהים שלה לפגוע עמוק כל-כך.
השיר "Can You Understand?" פותח במסע אינסטרומנטלי מבריק של כמעט שלוש דקות. טאוט מניח מוטיב בפסנתר, קאמפ נכנס לתוכו, והלהקה מפתחת ביניהם תנועה שסוחפת הכל קדימה. ואז אחרי א-קאפלה קצרה מגיעים השירה והקוסטית, והיצירה הגדולה הזאת נעשית פתאום אישית. המילים מזמינות להתבונן מעבר לפחד ולבלבול, והמעבר מן הפתיחה התובענית אל המלודיה בשירה נותן להזמנה הזאת משמעות מוזיקלית. אנחנו כבר בתוך העולם של השיר לפני שהסלאם מסבירה לנו מה לחפש בו.
בתוך הקטע משולב גם מוטיב מפסקול "Doctor Zhivago" של Maurice Jarre. הוא משתלב בטבעיות בצבע העממי של המוזיקה, אבל מה שמחזיק את היצירה הוא האופן שבו ההרכב מחבר בין חלקיה. הפסנתר חוזר, הבס מתעקש על תנועה משלו והמיתרים מרחיבים את האופק. כמעט עשר דקות חולפות כאן עם תחושה ברורה של דרך, יציאה, התרחקות וחזרה. זו פתיחה שיש בה מספיק רעיונות לאלבום שלם, ובכל זאת היא מותירה את המאזים עם הרבה מקום לסקרנות.
אחרי הפתיחה הזאת, השיר "Let It Grow" מקרב את המיקרופון אל הלב. הפסנתר והגיטרה האקוסטית מלווים מנגינה שמתפתחת לה בנחת, והסלאם שרה על אהבה וצמיחה בלי להפוך אותן להצהרה גדולה מדי. יש יופי בביטחון של הלהקה לעבור מבפתיחה הגרנדיוזית לשיר פשוט יחסית. בעינינו, הרכות הזאת חיונית לאלבום ומגלה צד שונה של הלהקה. היא גם מאפשרת לנו להכיר גם גוון קצת שונה של הסלאם.
השיר "On the Frontier", שהלחין מקארטי למילותיה של תאצ'ר, משמר חוט המחבר אל הגלגול הקודם של הלהקה. קאמפ חולק כאן את השירה עם הסלאם, והמפגש בין הקולות מעניק לשאיפה אל עתיד טוב יותר אופי חם. זהו אחד הרגעים שבהם האלבום נשמע קרוב במיוחד לפולק. אין בו אותה תחושת גילוי שיש בשתי היצירות הארוכות, אבל הוא מוסיף צבע אנושי נחוץ בין שתי הפסגות שלו.
השיר "Carpet of the Sun" הוא הפסגה השניה של האלבום. התפרצות קטנה של אור. בשלוש דקות וחצי, הפריטה האקוסטית, המיתרים וביצוע הקולי המופלא של הסלאם מתחבר אליהם בקלילות מופלאה. המילים מפנות את המבט אל העולם שסביבנו ואל האפשרות לקחת בו חלק, והביצוע הנפלא מצליח להעביר את התחושה הזאת בלי להתאמץ.
אחריו מגיע השיר "At the Harbour" ומחליף את האור בהמתנה עצובה. טאוט פותח בקטע מתוך "La cathédrale engloutie" של Claude Debussy, והפסנתר יוצר מרחב שקט וכבד לפני שהסלאם מתחילה לשיר. תמונת הנמל, האנשים הממתינים והסכנה הנשקפת מן הים מקבלת כאן משקל של אובדן. הקול של הסלאם נשאר צלול, אבל הצלילות הזאת רק מחדדת את הכאב. המעבר בין דביסי לשיר עצמו עשוי להרגיש חד בהאזנה הראשונה. אבל עם הזמן, דווקא המרחק בין שני העולמות נעשה עבורנו קרוב מתמיד.
ואז מגיעה יצירת הנושא, "Ashes Are Burning". דימויי האפר והאש מאפשרים לקרוא את המילים כמפגש עם עבר שממשיך לחיות בתוכנו, עם הדברים שנגמרו אבל עדיין משנים את הדרך שבה אנחנו רואים את העתיד. הפתיחה נותנת להסלאם מקום לספר, וההתרחבות מגיעה בהדרגה. האורגן והפסנתר של טאוט, הבס הפעיל של קאמפ והשירה שנעשית נועזת יותר בונים תחושה של דחף שקשה לבלום. כל חזרה על הלחן מגיעה טעונה יותר מקודמתה.
אל הסיום מצטרף Andy Powell מלהקת "Wishbone Ash", עם סולו גיטרה חשמלית שמעניק ליצירה את השחרור שחיכתה לו. טאוט התארח קודם לכן באלבום "Argus" של "ווישבון אש", וכאן נוצר חיבור נוסף בין שני העולמות כשפאוול החזיר ל"רנסאנס" טובה. פאוול מנגן במשפטי גיטרה קצרים, עם משיכות צליל ותחושה בלוזית שמוסיפה חספוס למרקם המעודן. הגיטרה שלו חודרך דרך העיבוד ומרחיבה אותו. כשאנחנו מגיעים לפייד-אאוט, נדמה שהמוזיקה עוד ממשיכה להתפתח מעבר למה שההקלטה מאפשרת לנו לשמוע.
האלבום היה הראשון של "רנסאנס" שנכנס למצעד האלבומים האמריקאי, והגיע למקום ה-171. זהו הישג צנוע במספרים, אבל צעד משמעותי עבור להקה שהקשר שלה עם הקהל האמריקאי ילך ויתחזק. שיר הנושא הפך בהופעות למרחב של התפתחות ואלתור.
בעינינו, "Ashes Are Burning" נשאר אחד המקומות הטובים ביותר להיכנס בהם לעולם של "רנסאנס". יש בו לחנים שנשארים איתנו כבר בהאזנה הראשונה, ופרטים בנגינה שמתגלים הרבה אחריה. הוא מסוגל להיות גרנדיוזי ואפי, ואז פתאום להתכנס אל משפט קטן בקול של הסלאם. וכשהמגבר של הגיטרה החשמלית נדלק בסופו, אנחנו מרגישים כמה יפה הלהקה הזאת ידעה להכין לנו את הקרקע לקליימקס של התפרצות.
להאזנה: Spotify, Apple Music
תגובות