אם היו מבקשים מאיתנו להגדיר באמצעות אלבום אחד ויחיד מהו "רוק מתקדם" עבורנו, זה כנראה היה "Selling England By The Pound", אלבום האולפן החמישי של להקת "Genesis" ששוחרר ב- 13 לאוקטובר 1973.
זה אלבום שיש בו את כל התכונות והמרכיבים שמגדירים את הז'אנר המופלא הזה. שילוב של סגנונות כמו רוק, פולק ומוסיקה קלאסית. יצירות ארוכות (יחסית) ודינמיות, קומפוזיציות מורכבות, לחנים מלודיים והרמוניות ווקאליות, רעיון מוזיקלי בעל מוטיב חוזר, שימוש מגוון בכלי נגינה ושימוש במקצבים לא שיגרתיים. בקיצור, אם היה במילון "אבן שושן" ערך של "פרוגרסיב רוק" כנראה שההגדרה היתה "Selling England By The Pound" של ג'נסיס.
נבהיר זאת כבר כאן ועכשיו! ההגדרה לא ממעיטה בכהוא זה מגדולתם והשפעתם של אלבומים גדולים אחרים בז'אנר, כמו, "In The Court Of The Crimson King" שרק לפי מספר ימים כתבנו עליו והגדרנו כ"מפץ הגדול" אשר הוליד את הרוק המתקדם. פשוט עבורנו "Selling England By The Pound" הוא יציר הבריאה שהגיע אחרי ה"תוהו ובוהו" שיצר "המפץ הגדול". אחרי שטריליוני החלקיקים והרסיסים שהפיץ לכל עבר חזרו והתחברו להם יחדיו ליצירת "גן העדן" המוזיקלי שנקרא "רוק מתקדם". זה האלבום שאנחנו בטוחים שהכניס רבים מכם בשערי "גן העדן". הוא גם כנראה יהיה האלבום הראשון שנשמיע לחייזר שיפול לכדור הארץ ויבקש לדעת מהו "רוק מתקדם". למה? כי יש בו את כל מה שלטעמנו מגדיר את הז'אנר ועם כל זאת, הוא עדיין מספיק מלודי, ידידותי ונגיש, כדי לגרום לאדם שלא מכיר אותו להתאהב בו. נכון, כנראה שיש ברוק המתקדם הקלאסי אלבומים מורכבים יותר, מתוחכמים יותר, אפילו מושלמים יותר, אבל עם כל גדולתם לא בטוח שדווקא בהם הייתם בוחרים כמדגם המייצג הראשון שדרכו תנסו לגרום לאדם זר להתאהב בז'אנר המופלא הזה, נכון? אז זהו, שאנו סבורים שדי בכך כדי להסביר את בחירתנו.
לפני שנצלול אל תוך הסיקור, נציין שקיימת דעה פחות רווחת לפיה "Genesis" אינה מוגדרת כ"רוק מתקדם טהור". לדידם של אותם בעלי דיעה (ואנו כמובן לא נמנים עליהם) "ג'נסיס" נעדרת את האילתורים, הוירטואוזיות והיצירות הארוכות שהינם מרכיבים הכרחיים שמגדירים את הרוק המתקדם. אותם גורמים טוענים שבניגוד ללהקות רוק מתקדם "טהורות", אצל "ג'נסיס" הכל מתוכנן, מכוון, מובנה וכתוב מראש, כמו "שיר" שיש בו חשיבות רבה למילים, בעוד שרוק מתקדם אמיתי אמור להיות בנוי על אילתור אינסטרומנטאלי שהמילים ממלאות בו תפקיד זניח. אז זהו שלא! האילתור הוא אומנם מרכיב חשוב בהגדרת הפרוגרסיב, אבל הוא בהחלט לא המרכיב היחידי. מעבר לכך, תמצאו לא מעט להקות שהיצירות שלהן בנויות על אילתור והן ממש לא קרובות ל"רוק מתקדם".
מוכנים לעוד "הצהרה"? זו אומנם אמירה שתגרום לחלקכם להתפלא, אולי אפילו להתנגד, אבל תסמכו עלינו שבאמת "שקלנו מילים" לפני שכתבנו. מדובר בפסגת היצירה של "Genesis", הן מבחינת הכתיבה והן מבחינת הביצוע. נכון, יהיו רבים שיתווכחו איתנו ויטענו שזהו "Foxtrot" המצוין שראוי לכתר, גם אנחנו התלבטנו קשות בשאלה הזאת, אבל לטעמנו הגדולה שלו נשענת בעיקר על יצירת המופת "Supper's Ready" ואם זו היתה יוצאת מן המשוואה היינו נותרים עם אלבום טוב, אבל לא הרבה מעבר לכך. יהיו כאלה שיגידו שהאלבום הכפול האדיר "The Lamb Lies Down on Broadway" הוא זה שמתעלה על כל היתר, אולם לדידנו אורכו בא קצת על חשבון חוסר איזון וקוהרנטיות בין היצירות. ואם תרצו לומר שזהו דווקא "Nursery Cryme" המדהים, הרי שמעבר לעובדה שהוא סובל מבעיות סאונד ביחס לאלבומים האחרים שהזכרנו, הוא גם האלבום הראשון עם ההרכב הקלאסי של הלהקה, אשר בשלב הזה עדיין לא התגבשה לכדי השלמות לה אנחנו עדים באלבום נושא סיקורנו. אין כל צל של ספק. כל אחד מהאלבומים שהזכרנו ראוי בהחלט לכתר, אבל נראה לנו שהוא דווקא מגיע ל- "Selling England By The Pound", ולו רק בשל העובדה שהוא מרגיש יותר שלם, יותר זורם כיצירה אחת מלאה להבדיל מאוסף של קטעים, סוג של אלבום קונספט שמתחיל עם "Dancing with the Moonlit Knight", שהמלודיה שלו חוזרת על עצמה בסוף הקטע "The Cinema Show" ובתחילת שיר הסיום "Aisle of Plenty".
ההאזנה לאלבום הזה מעבירה בנו תחושה של האזנה לתסכית רדיו שעבר עיבוד מוזיקלי. הצגה של סיפור תיאטרלי שנעטף בפסקול, ממש בדומה לאופן בו הזמר Peter Gabriel נהג לשלב את כישורי המשחק שלו עם המוזיקה של "ג'נסיס", על הבמה. הוא מתחיל בא-קפלה שפותחת את האלבום, עם השאלה הנוקבת "?Can you tell me where my country lies", ומסתיים במילים "See the deadly nightshade grow" מהקטע הקצר "Aisle of Plenty", שמהווה מעין Reprise קסום וקודר שמסיים את הסיפור לצלילי המלוטרון המדהים של Tony Banks.
כל שיר באלבום הזה הוא מערכה בהצגה עליה חתומים Peter Gabriel ו- Tony Banks. נכון, לא ניתן להתעלם מהנגינה המדהימה של Steve Hackett עם תפקידי הגיטרה החדשניים שישפיעו על דורות של גיטריסטים, במיוחד טכניקות ה"tapping" וה- "sweep picking" וכמובן הסולו הפשוט מצמרררררר שלו ב- "Firth Of Fifth". קשה שלא לשים לב להעשרת הצליל החכמה של Mike Rutherford, שמנגן פה על בס, גיטרת 12 מיתרים וסיטאר וגם לא לתרומה המשמעותית שלו בכתיבה. אי אפשר גם שלא להתייחס לתיפוף המגוון והסוחף ולהרמוניות הקוליות של Phil Collins, שאפילו שר כאן סולו בשיר אחד. אבל בסופו של דבר ההובלה באלבום הזה היא של Peter Gabriel עם הטקסטים השנונים והעוקצניים שלו ושל Tony Banks שחתום כאן על כמה מהלחנים הטובים ביותר שכתב אי פעם.
שמו של האלבום מעיד על תוכנו. המשפט "Selling England By The Pound" שמופיע גם במילות שיר הפתיחה "Dancing with the Moonlit Knight", נלקח מסלוגן של מפלגת הלייבור בבריטניה באותה תקופה. מדובר במסמך ביקורתי. מעין "כתב אישום" אם תרצו, כנגד החברה בבריטניה ואלו ש"מכרו את בריטניה לפי משקל" (פאונד הוא גם יחידת משקל וגם מטבע). ביקורת מהולה בעצב על אובדן הזהות והייחודיות של בריטניה החל משנות השישים, ההתמסחרות שלה וההתמסרות שלה לתרבות הקפיטליסטית, או במילה אחת - "אמריקניזציה". הביקורת הזאת עוברת כחוט השני בין חלק מהיצירות המופלאות של האלבום. החל מ- "Dancing with the Moonlit Knight" שמתמודד עם הנושא באופן ישיר עם משחקי מילים עוקצניות, דרך "I Know What I Like (In Your Wardrobe)" שמספר על פועל הבמה של ג'נסיס Jacob Finster אשר לא הצליח להחזיק בעבודה קבועה ובשלב מסוים הפך לגנן ומכסח דשא, וכלה ב- "Aisle of Plenty" שחוזר לגעת במוטיב העיקרי ומתייחס לחברה הצרכנית בבריטניה עם משחק מילים מחוכם שמגדיר אותה כ"אי השפע", כאשר המילה "Isle" מוחלפת במילה "Aisle" שפירושה "מעבר" (בסופרמרקט).
שיר הפתיחה "Dancing with the Moonlit Knight" התפתח ממספר יצירות פסנתר קצרות שהלחין Peter Gabriel, ששולבו עם תפקידי הגיטרה של Steve Hackett ושני אלו יצרו את השלד עליו בנוי השיר. על השלד הזה הוסיף Tony Banks את עבודת הפסנתר הנפלאה שלו (בפתיח) ובהמשך את המלוטרון המשודרג (לא ההוא שנרכש מ"קינג קרימזון"), אשר יצר את הצליל הכל-כך ייחודי דמוי המקהלה. יצירה מאוד דינמית ומטלטלת המשלבת הרבה שינויי מקצבים וסגנונות. היא מתחילה בא-קפלה המפורסמת ומסתיימת עם גיטרת 12 המיתרים של Mike Rutherford, אשר היתה אמורה במקור להשתלב עם הקטע "The Cinema Show" כיצירה אחת ארוכה של כ -20 דקות, אך הלהקה זנחה את הרעיון בכדי למנוע את ההשוואה ל- "Supper's Ready". במהלך הופעות הלהקה נהג פיטר גבריאל להתחפש בשיר הזה ל"בריטניה" הישנה והטובה, זו שלפני מכירת הערכים, זו החרדה מהמצב אליו הגיעה המולדת.
הקטע השני "I Know What I Like (In Your Wardrobe)" הוא "הלהיט" של האלבום, וחברי הלהקה אפילו התבדחו על-כך במהלך ההקלטות. קטע קצר, קליט ומלודי, שמילותיו נכתבו בהשראת סיפור פועל הבמה של הלהקה וציור העטיפה של האלבום "Dream" אותו ציירה Betty Swanwick, אשר מציג גנן ישן על ספסל בגינה וזוכה להתעלמות מוחלטת מצד העוברים והשבים מהמעמד הגבוה, שאינם רואים את מצוקתו של הפועל פשוט העם. אם תרצו ביקורת על תרבות המעמדות של בריטניה והרדיפה אחר סטטוס וכבוד. השיר נולד מתוך ג'אם סשן של הלהקה שנסוב סביב ריף הגיטרה של Steve Hackett, שנדחה באלבום הקודם מכיוון שחברי הלהקה סברו שהוא מזכיר להם יותר מידי את "הביטלס". כלי ההקשה שנשמע בתחילת השיר הוא תוף ניגרי שגבריאל ניגן עליו. השיר שוחרר כסינגל אשר הפך לראשון של הלהקה אשר צעד במצעד הבריטי. גם במקרה זה גבריאל נהג להתחפש בהופעות הלהקה, הפעם לדמותו של הגנן/פועל הבמה "Jacob".
הקטע השלישי "Firth Of Fifth" הוא אחד השירים הכי גדולים ומוערכים של הלהקה. היצירה האפית נפתחת בקטע סולו פסנתר של Tony Banks. קטע אדיר עם אקורדים מפורקים המנוגנים במשקלים א-סימטריים כדוגמת 13/16 ו-15/16.
בנקס כתב את רוב היצירה המדהימה הזאת לבדו. הוא ניסה לעניין בו את חברי הלהקה עבור האלבום "Foxtrot" אך נדחה. בנקס לא התייאש. הוא עיבד מחדש חלק מהקטעים והציע אותם שוב ללהקה, הפעם זה עבד. הקטע נפתח בסולו פסנתר, שחלקים ממנו חוזרים ומנוגנים על-ידי הלהקה בהמשך. Steve Hackett לקח את אחד מקטעי הפסנתר של בנקס ושילב אותו בסולו הגיטרה שלו. ה"חזרה" הזאת של האקט קיימת גם בסולו החליל של Peter Gabriel שמתחיל בדקה 3:28, אשר Steve Hackett פשוט אימץ אל תוך סולו הגיטרה האלמותי שלו. האזינו לדוגמא בדקה 6:25 ולקליימקס בדקה 7:25 שחוזרים על סולו החליל של גבריאל. מעניין שכותרת השיר "Firth of Fifth", נבחרה כמשחק מילים על שמו של נהר הפורת' (שפך הנהר פורת') וזה גם משחק מילים של "רביעית מחמישית" שאמור להתקשר לנושא של "מוכרים את אנגליה בפאונד". הביקורת לא פוסחת גם על השיר הזה בו מושווים האנשים לעדר כבשים שצריך רועה.
הצד הראשון של האלבום מסתיים עם "More Fool Me". זה השיר השני בו Phil Collins נוטל את ההובלה אחרי "For Absent Friends" מ- "Nursery Cryme". באופן לא אופייני לתקופה ולסגנון של הלהקה באותו זמן, השיר מהווה בלדה רכה ורומנטית שפותחת לנו צוהר קטן דרכו ניתן להציץ לאופן בו תישמע "ג'נסיס" שאחרי עידן גבריאל וקריירת הסולו של קולינס. השיר נכתב במהירות על ידי קולינס ורת'רפורד בזמן שישבו על המדרגות מחוץ לאולפן ההקלטות והוא מהווה מעין אתנחתא קלה בין שתי היצירות הכבדות שלפניו ואחריו.
הצד השני נפתח עם "The Battle of Epping Forest". יצירה הומוריסית שנוצרה בהשראת סיפור חדשותי שגבריאל קרא מספר שנים קודם לכן, על הקרבות הטריטוריאליים של שתי כנופיות יריבות בקצה המזרחי של לונדון, אשר נועדו להילחם ביער "אפינג". Peter Gabriel חיפש בארכיונים כדי למצוא מידע נוסף על הסיפור, אך לא הצליח ונאלץ ליצור דמויות בדיוניות כמו "Liquid Len", "Harold Demure", "The Bethnal Green Butcher" ועוד שמשתלבות בסיפור שנון והומוריסטי משולב בביקורת עוקצנית, אותו גבריאל הקפיד לתבל בשירה עם מבטא כבד שתאמה את החלפת הדמויות השונות. הביקורת בשיר זה מופנית הן כלפי הציבור הגדול שהתעלם מקרב הכנופיות הגדול ואיפשר לו לקרות והן כלפי חברי הכנופיות עצמן שבסופו של דבר הכריעו את הכף באמצעות הטלת מטבע.
הקטע השני בצד השני "After the Ordeal" הוא קטע אינסטרומנטאלי קלאסי שכולו Steve Hackett. השם של הקטע ("אחרי ההתמודדות") מתקשר לאפוס הקודם שסיפר על הקרב ביער "אפינג". זה הקטע הראשון של "ג'נסיס" בו האקט מנגן הגיטרה קלאסית עם מיתרי ניילון. טוני בנקס ופיטר גבריאל התנגדו לשילובו של הקטע, אשר גם האריך את האלבום מעבר לגבולות המקובלים לתקליטי ויניל באותה תקופה, אך האקט התעקש ובסופו של דבר הקטע נשאר, וטוב שכך.
מיד לאחר מכן אנחנו מגיעים לאחת היצירות היפות באלבום "The Cinema Show", שכאמור היתה אמורה במקור להיות חלק מיצירה ארוכה יותר, יחד עם קטע הפתיחה של האלבום. מדובר באפוס מדהים המחולק לשני חלקים. הוא מתחיל כסיפור "רומאו ויוליה" רומנטי ומודרני בהובלת גיטרת 12 המיתרים של Mike Rutherford וכולל הרמוניות קוליות בין גבריאל לקולינס, וסולו חליל ואבוב. הקטע השני מתחיל באמצע סולו הקלידים הארוך והמדהים של Tony Banks, כאשר האילתור הזה מוביל אותנו לסגירת מעגל עם המוטיב המינורי שהכרנו בקטע הפתיחה של האלבום. המילים שנכתבו על-ידי בנקס ורת'רפורד שואבות השראה מהפואמה "The Waste Land" של T. S. Eliot. ומביאות את הביקורת אל תוך היחסים שבינו לבינה ולריחוק בין גברים המשולים למים לבין נשים המשולות לאדמה.
האלבום מסתיים עם "Aisle of Plenty" הקצר, שכאמור מהווה מעין Reprise קסום וקודר לקטע הפתיחה "Dancing with the Moonlit Knight" ומסיים את הסיפור באופן פסימי לצלילי המלוטרון המדהים של Tony Banks וקולו הנוגה של Peter Gabriel שחותם את המסמך הביקורתי והנוקב עם הקראת רשימת מוצרי סופרמרקט אקראית ומחיריהם, סגירת מעגל עם המחאה על הקפיטליזם ותרבות הצריכה המוגזמת שפשטה בבריטניה.
נסכם ונאמר שהאלבום "Selling England By The Pound" הינו אחד מהאלבומים שמגדירים את "הרוק המקדם" הקלאסי והוא ללא ספק אחד החשובים והמשפיעים בז'אנר. הוא חדשני, הוא מקורי והוא הציב סטנדרטים חדשים וגבוהים, הן מבחינת איכות הכתיבה והן מבחינת רמת הנגינה. ההרכב הקלאסי של "ג'נסיס" נמצא כאן במיטבו, עם כח יצירתי משותף שמוכיח עד כמה השלם גדול מסך חלקיו. זוהי אומנם נקודת השיא של הלהקה, אבל המותג "ג'נסיס" יוכיח פעם אחר פעם שהוא מסוגל להמציא את עצמו מחדש ולהיות במרכז המפה המוזיקלית במשך כמעט 20 שנה, גם לאחר עזיבתם של פיטר גבריאל ובהמשך גם סטיב האקט.
להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט