Yes - Close to the Edge
ב-13 בספטמבר 1972 יצא בארה"ב "Close to the Edge", אלבום האולפן החמישי של להקת "Yes", חמישה ימים לאחר שיצא בבריטניה.
זהו האלבום שבו כל מה ש-"Yes" בנתה עד אותו רגע התחבר ליצירה אחת כמעט מושלמת, שבה וירטואוזיות, מלודיה, מורכבות, רוחניות והרפתקנות נשמעות כאילו מעולם לא הייתה ביניהן סתירה. עבור רבים זהו לא רק אחד משיאי הלהקה, אלא אחת מנקודות השיא של הרוק המתקדם כולו.
שנה קודם לכן כבר היה ברור שמשהו מיוחד מאוד קורה אצל "יס". "The Yes Album" הציל למעשה את הקריירה של הלהקה, ואילו "Fragile" הציג את ההרכב הקלאסי עם Jon Anderson, Chris Squire, Steve Howe, Rick Wakeman ו-Bill Bruford, והפך את "Yes" לאחת הלהקות החשובות ביותר ברוק המתקדם. לאחר סיבוב ההופעות של "Fragile", החמישה הגיעו לאולפני "Advision" בלונדון עם ביטחון עצום ועם תחושה שהם כבר לא חייבים להוכיח שמוזיקה מורכבת יכולה לעבוד מול קהל. עכשיו הם רצו לבדוק עד כמה רחוק אפשר לקחת אותה.
ההקלטות, יחד עם המפיק והטכנאי Eddy Offord, הפכו למבצע כמעט הנדסי. הלהקה לא הסתפקה בהקלטת קטעים מתחילתם ועד סופם. חלקים הוקלטו בנפרד, סרטי הקלטה נחתכו וחוברו פיזית, לופים נבנו ביד ורעיונות עברו אינספור שינויים עד שנכנסו למקום הנכון. זו הייתה תקופה שבה לא היה מחשב שיכול לתקן חיבור בלחיצת עכבר. אם רצית להעביר קטע למקום אחר, היית צריך לחתוך את סרט ההקלטה ולקוות שלא הרסת יצירה שעליה עבדת במשך ימים.
התהליך הזה גם גבה מחיר. ברופורד הרגיש שבסיומו כבר נתן ללהקה את כל מה שהיה מסוגל לתת. עוד לפני יציאת האלבום הוא הודיע על עזיבתו לטובת "King Crimson". בדיעבד, קשה לחשוב על אלבום מתאים יותר לפרידה. ברופורד עזב בדיוק ברגע שבו ההרכב הזה הגיע לשיאו.
האלבום נפתח עם "Close to the Edge". זו לא רק יצירה ארוכה, אלא עולם שלם שנדחס לכמעט 19 דקות ולארבעה חלקים. צלילי מים, ציפורים וטבע מתקרבים בהדרגה עד שהם נבלעים בתוך סערה מוזיקלית. הגיטרה של האו נזרקת קדימה, התופים של ברופורד מסרבים להתיישר למסלול פשוט, הבס של סקווייר כמעט מתפקד כגיטרה נוספת, ווייקמן ממלא כל חלל באורגן, מלוטרון ומוג. במקום מבוא שמכין את המאזין, "Yes" פשוט זורקת אותו אל המים העמוקים.
אנדרסון והאו החלו לפתח את היצירה כבר לקראת סוף סיבוב ההופעות של "Fragile". אנדרסון הושפע באותה תקופה עמוקות מ-"Siddhartha" של Hermann Hesse, והמסע הרוחני של הספר חלחל אל המילים. לכן גם קשה לחפש כאן סיפור רגיל. המילים פועלות יותר כמו רצף של תמונות, רעיונות ומצבי תודעה, בעוד שהמוזיקה עוברת בין כאוס, שלווה, התעלות וחזרה אל נקודת ההתחלה.
נקודת השיא מגיעה בחלק "I Get Up I Get Down". אחרי המתקפה האינסטרומנטלית, הכול כמעט נעצר. ההרמוניות הקוליות מרחפות, והאורגן הכנסייתי הענק של ווייקמן הופך את האולפן לקתדרלה. את האורגן הוא הקליט בנפרד בכנסיית "St Giles-without-Cripplegate" בלונדון, ולאחר מכן היה צורך לשלב את ההקלטה בתוך המאסטר. כשהמוג של ווייקמן פורץ מתוך השקט ומחזיר את היצירה אל "Seasons of Man", התחושה היא של יציאה מחושך אל אור.
אחרי מסע כזה, כמעט בלתי אפשרי לפתוח את הצד השני של התקליט מבלי להישמע קטן יותר. ואז מגיעה "And You and I" ומוכיחה של-"Yes" הייתה באותה תקופה יותר מדרך אחת להגיע לפסגה.
היצירה התחילה כרעיון פשוט הרבה יותר, כמעט שיר פולק אקוסטי, אבל בהדרגה גדלה לארבעה חלקים וליצירה סימפונית בת יותר מעשר דקות. הפתיחה עם גיטרת 12 המיתרים של האו היא מהיפות שהוקלטו ברוק המתקדם. אפילו ההרמוניות הראשונות שהוא מנגן היו במקור אילתור לפני הטייק, אבל אופורד אהב את הרגע והשאיר אותו בהקלטה. מכאן הקטע הולך ונפתח, והקלידים של ווייקמן מרימים את המלודיה הפשוטה לכיוון כמעט תזמורתי.
דווקא כאן מתברר עד כמה האלבום הזה גדול לא בגלל המורכבות שלו, אלא בגלל מה שהלהקה עושה איתה. "And You and I" לא מנסה להרשים אותנו במספר שינויי המקצב. היא פשוט מרגשת. הגיטרות האקוסטיות והחשמליות נעות זו לצד זו, הבס והתופים יודעים מתי להיעלם ומתי להחזיר את היצירה לקרקע, והקול של אנדרסון נשמע כאילו הוא מטפס בכל פעם עוד קצת מעל הלהקה. זה אחד מאותם רגעים שבהם היכולת הטכנית העצומה של "Yes" מפסיקה להיות הנושא, ונשארת רק המוזיקה.
האלבום נחתם עם "Siberian Khatru", הקטע הקצר באלבום, אם אפשר לקרוא ליצירה של כמעט תשע דקות "קצרה". אחרי שתי היצירות הגדולות שלפניה, כאן "Yes" נשמעת ישירה יותר, כבדה יותר ובעיקר קצבית יותר. ריף הגיטרה המשונן מניע את הקטע קדימה, ברופורד וסקווייר הופכים את המקצב למגרש משחקים, ווייקמן מוסיף מלוטרון וסולו צ'מבלו שמכניס צבע כמעט בארוקי אל תוך הרוק המתקדם.
גם Roger Dean הגיע כאן לנקודת מפנה בעבודה שלו עם הלהקה. החזית כמעט מינימליסטית, מעבר הדרגתי מירוק לשחור, אבל פתיחת עטיפת התקליט חושפת עולם של צוקים, איים, מים ומרחבים דמיוניים. חשוב לא פחות, על "Close to the Edge" הופיע לראשונה הלוגו המפורסם של "Yes", ומאותו רגע היה קשה להפריד בין העולם החזותי של דין לבין המוזיקה של הלהקה.
העזיבה של ברופורד הייתה יכולה לפרק את הלהקה דווקא ברגע הגדול ביותר שלה, אבל Alan White נכנס לתפקיד והלהקה יצאה לסיבוב הופעות גדול לקידום האלבום. מבחינה מסחרית, הסיכון השתלם. "Close to the Edge" הגיע למקום השלישי בארה"ב ולמקום הרביעי בבריטניה ובהמשך זכה למעמד פלטינה בארה"ב. אלבום עם שלושה קטעים בלבד, ללא שום ניסיון אמיתי להתאים את עצמו לרדיו, הפך לאחד האלבומים המצליחים והחשובים של הלהקה.
בשנת 2025 האלבום קיבל חיים חדשים עם מהדורת Super Deluxe שכללה מאסטר חדש, קטעים נדירים והקלטות שלא פורסמו קודם לכן, לצד מיקסים חדשים של Steven Wilson בסטריאו, 5.1 ו-Dolby Atmos. העובדה שיותר מחמישה עשורים לאחר ההקלטות עדיין ממשיכים לפתוח שכבות חדשות בתוך שלוש היצירות האלה אומרת לא מעט על העומק שנמצא בהן.
בסופו של דבר, "Close to the Edge" אינו רק אחד האלבומים הגדולים של "Yes". הוא אחד מאותם אלבומים שמסבירים למה בכלל נולד הרוק המתקדם. לא כדי לכתוב יצירות ארוכות יותר, ולא כדי להראות כמה מהר אפשר לנגן, אלא כדי להשתמש בכל מה שהרוק, המוזיקה הקלאסית, הג'אז, הטכנולוגיה והדמיון יכולים להציע ולבנות מהם משהו שלא היה קיים קודם.
שלושה קטעים, פחות מ-38 דקות וכמעט שום רגע מיותר. "Yes" הגיעה כאן כל כך "קרוב לקצה", שבמשך שנים אחר כך כמעט כל להקת פרוג ניסתה להבין איך בדיוק היא הצליחה לא ליפול ממנו.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות