ב- 28 לאפריל 1972 שחררו "Wishbone Ash" את אלבומם השלישי "Argus".
האלבום הזה נחשב לאבן דרך בהתפתחות צליל ה- "Twin Lead Guitar", השילוב וההרמוניזציה בין שתי גיטרות, אשר מאוחר יותר אומץ על ידי להקות כמו "Thin Lizzy" ו- "Iron Maiden". לא לחינם צוטט Steve Harris אומר בראיון למגזין "Guitar World" בשנת 2011, כך: "אני חושב שאם מישהו רוצה להבין את הסגנון המוקדם של מיידן, במיוחד את ההרמוניה בין הגיטרות, כל מה שהוא צריך לעשות זה להאזין לאלבום "Argus" של Wishbone Ash".
להקת "Wishbone Ash" הוקמה באוקטובר 1969 ושורשיה נטועים בלהקה הקודמת של מייסדיה "The Torinoes", אשר פעלה החל מתחילת שנות ה- 60. תתפלאו, אבל זה לא היה ממש נהוג באותה תקופה שלהקות רוק כללו שני גיטריסטים מובילים. אז איך בכל זאת זה קרה דווקא כאן והשפיע כל-כך על להקות המטאל שהגיעו לאחר מכן? מקימי הלהקה היו הבסיסט והזמר Martin Turner והמתופף Steve Upton. הם חיפשו אחר גיטריסט שיחליף את Glenn Turner (אחיו של מרטין) וקיימו לא מעט אודישנים, אבל פשוט לא הצליחו להכריע בין שני המועמדים הסופיים שלהם, Andy Powell ו- Ted Turner (הפעם אין קשר למרטין). אז מה הם עשו? הם פשוט לקחו את שניהם, רק כדי לראות איך זה נשמע. וזה נשמע פשוט מעולה!!! כאן המקום לציין כי בדיוק באותה שנה בה הוקמה "Wishbone Ash", הוקמה מהעבר השני של האוקיינוס, בג'קסונוויל פלורידה, להקת "The Allman Brothers Band", אשר כללה אף היא שני גיטריסטים מובילים. אבל בשונה מסאונד הטווין גיטאר של חלוצת ה"רוק הדרומי", הצליל של "Wishbone Ash" כלל אלמנטים חזקים של "רוק מתקדם" ושל מוזיקת "פולק" מקומית ובכך הייחוד שלהם. מעניין לציין ששמה של הלהקה נבחר לאחר שחבריה כתבו כמה שמות מוצעים על שני גיליונות נייר. Martin Turner בחר מילה אחת מכל רשימה והתוצאה הייתה: 'Wishbone' ו-'Ash'.
ההזדמנות הגדולה של הלהקה הגיעה בתחילת 1970, כאשר "Wishbone Ash" הצליחה להיכנס כמופע פותח ללהקת "Deep Purple". הגיטריסט Ritchie Blackmore ג'ימג'ם באחד מהסאונצ'קס עם הגיטריסט אנדי פאוול וממש התלהב. הוא גם התרשם מאוד מהיכולות המדהימות של יתר חברי הלהקה והחליט להמליץ על "Wishbone Ash" באוזני הפיק דרק לורנס כשהוא אפילו עוזר להם להשיג חוזה עם חברת התקליטים Decca/MCA" Records".
אלבום הבכורה של הלהקה הקרוי על שמה, "Wishbone Ash", יצא בדצמבר 1970 והסגנון המוזיקלי שלו כלל אלמנטים של בלוז, ג'אז, רוק מתקדם ופסיכדליה. שנה לאחר מכן הוציאה החבורה את "Pilgrimage" אשר כבר התמקד יותר במוזיקה עממית אקוסטית, בניגוד לצליל הבלוז רוק ששלט באלבום הראשון. הוא כלל גם לא מעט ג'אז אינסטרומנטלי ובו הלהקה החלה לפתח את ההרמוניות הקוליות שלה (בסגנון קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג) כמו גם את ההרמוניות בין הגיטרות.
אבל הלהקה הגיעה לשיא היצירתי והמסחרי שלה עם הוצאת אלבומה השלישי "Argus" נושא הסיקור שהפך לאלבום הנמכר ביותר וגם המשפיע ביותר שלה. זה האלבום בו החל הצליל והסגנון של הלהקה להתגבש. לצורך הקלטת האלבום שיתף המפיק דרק לורנס פעולה עם מהנדס הסאונד של "דיפ פרפל" (והמפיק לעתיד) Martin Birch, כשהשניים מנצלים את הקונסולה החדישה (דאז) בת 16 הערוצים בכדי ליצור בתוך פחות מחודש את האלבום המופתי הזה.
הסגנון הכל-כך ייחודי של האלבום והלהקה מתגלה כבר בקטע הפתיחה "Time Was". מדובר באפוס מורכב בן כמעט עשר דקות, אשר מתחיל בקטע פולק אקוסטי ארוך, שבונה את המתח בצורה יפה לפני שהשיר מקבל תפנית בסביבות דקה 3:00 והופך לרוקיסטי. משם השיר מתפתח ומשתנה, עם לא פחות משלושה קטעי ליד של שני הגיטריסטים המובילים Andy Powell ו- Ted Turner, שדואגים גם לרפד את השיר בהרמוניות ובמשפטי גיטרה קצרים.
הקטע הבא "Sometime World" יושב כבר על הז'אנר הבלוזי על ליין בס מוצק שמחזיק את הבלדה הבלוזית הזאת לכל אורכה. אבל כמו שיר הפתיחה, גם כאן הקטע מקבל תפנית רוקיסטית עם ג'אם אנרגטי הכולל לידים מעולים של צמד הגיטריסטים.
הקטע השלישי "Blowin' Free" עובד בדיוק הפוך משני הקטעים הקודמים. הוא כולל אינטרו גיטרות מעניין שמוביל אותנו למקצב ההדוק של השיר, אבל אז, השיר פשוט מתפרק לקטע מעבר עדין ושקט לפני שהוא חוזר ומתפרץ עם סולואי גיטרה בלוזיים שהאחרון שבהם מוביל את השיר עד לסופו.
הצד השני של הויניל נפתח לקצב תופי המארש שמכריזים על בואו של המלך. "The King Will Come" הוא אחד השירים היפים באלבום אשר מדגישים את השילוב של המוזיקה האנגלית עממית עם הבלוז והרוק. לעומתו, "Leaf and Stream" מושתת כולו על הפולק האנגלי. זה שיר עממי שקט וטהור עם שירה מובילה מלודית במיוחד שמדגישה גם את יכולותיו הווקאליות של Martin Turner. האלבום מסתיים עם מיני סוויטה בשני חלקים מאת Andy Powell ו- Ted Turner. צמד של שירים שמתחברים זה לזה הן מהבחינה הלירית והן מבחינת לחן. "Warrior" כולל קטעים ארוכים של מוזיקה שמתנקזים לכדי ג'אם ארוך. השיר הזה מתכתב גם עם עטיפת האלבום שעוצבה על-ידי Storm Thorgerson האגדי. מיד אחריו מגיע "Throw Down the Sword" שמתייחס כבר לרגעים שלאחר הקרב, בהם "הלוחם" מניח את החרב בצד וזוכה לתהילה, עם סיום אפי שמובל על-ידי צמד הגיטרות אשר לוקחות אותנו לסולו ארוך וסוחף ממש עד לסיום.
להאזנה: Spotify
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט