Savatage - Streets: A Rock Opera
ב-4 באוקטובר 1991 יצא באירופה "Streets: A Rock Opera", אלבום האולפן השישי של להקת "Savatage".
מי שקרא את הסיקור שלנו על "Tommy" כבר יודע שהוא אחד האלבומים הראשונים ששילב בין ז'אנר "האופרה" המוחצן, המבוסס על סיפור עלילתי מורכב, ל"רוקנרול" הפשוט והבסיסי. מאז נולד ז'אנר ה- "Rock Opera" בסוף שנות ה- 60, לא היו הרבה להקות שנענו לאתגר המורכב של כתיבת אלבום שכולו יצירת רוק, המגוללת סיפור עלילתי ודמות מרכזית, הבנויה ממש כמו אופרה, ולו רק מסיבה זו מגיעה ל- "Savatage" נקודת זכות גדולה.
האלבום "Streets" עוסק במחיר הכבד שמשלמים תמורת תהילה, בהתמכרות ובנפילה שבאה אחריהן. אין פה רעיון חדש, אבל עם "Savatage" הצלחנו ממש להיקשר לאדם שעובר את כל זה. אנחנו מלווים את DT Jesus, מוזיקאי מוכשר שהפך לכוכב ואיבד כמעט הכל, בניסיון להשתקם ולמצוא סיבה להמשיך. להקת "Savatage" מספרת את סיפורו בריפים זועמים, בקטעי פסנתר עדינים ובשירה שנעה בין כעס לייאוש, עד שאנחנו מוצאים את עצמנו מייחלים שהוא יצליח.
הדרך לשם התחילה הרבה לפני 1991. האחים Jon Oliva ו-Criss Oliva צמחו בסצנת המטאל של פלורידה, ובאלבומים הראשונים בנו את "Savatage" סביב קולו המחוספס של ג'ון והגיטרה החדה של קריס. המפגש עם המפיק והכותב Paul O'Neill לקראת "Hall of the Mountain King" מ-1987, הרחיב את האפשרויות. א'ניל שמע בלהקה גם את מה שהיא עצמה עוד לא העזה להוציא החוצה, וב-"Gutter Ballet" כבר קיבלו הפסנתר והדרמה מקום מרכזי לצד הגיטרות.
אלא שהסיפור של "Streets" היה הרבה יותר ותיק מהשותפות הזאת. א'ניל כתב ב-1979 מחזמר בשם "Gutter Ballet", והטקסט נשאר אצלו במגירה, עד שקריס גילה אותו. הרעיון לעבד אותו לאלבום עלה כבר במהלך העבודה על "Gutter Ballet", אבל חברי הלהקה הרגישו שהם עדיין לא ממש מוכנים לצעד כזה. בסופו של דבר השיר "When the Crowds Are Gone" מתוך המחזמר מצא אז את דרכו לאלבום הקודם "Gutter Ballet". הפעם הם אזרו אומץ והחליטו ללכת עם זה עד הסוף.
ההכנות החלו באוקטובר 1990 וההקלטות בתחילת 1991 בניו יורק, באולפני "321 Studios". א'ניל הפיק, האחים אוליבה וא'ניל חתומים על המוזיקה, ועל המילים א'ניל וג'ון. בהרכב ניגנו גם הבסיסט Johnny Lee Middleton והמתופף Steve "Doc" Wacholz. ג'ון סיפק את השירה והפסנתר, וקריס את הגיטרות. זו יצירה ששומעים בה היטב את חלוקת הכוחות הזאת, אבל גם כמה כל אחד יודע לפנות מקום לאחר. בשירים "Jesus Saves" ו-"Can You Hear Me Now" איישו האחים גם את חטיבת הקצב, ג'ון בתופים וקריס בבס.
התוכנית המקורית היתה רחבה יותר, עם אלבום כפול וקטעי קריינות שיקשרו בין התחנות בעלילה. בסופו של דבר הסיפור נדחס לאלבום אחד, ורוב הקריינות נחתכה, וזה לחלוטין הקושי הבסיסי של האלבום הזה. בלי לקרוא את הסיפור המלווה בחוברת, לא תמיד ברור מי מדבר ומה קרה בין שיר לשיר. המוזיקה מצליחה להעביר את המשבר גם כשהעלילה אינה לגמרי מובנת, אבל בהחלט היה כדאי להכיר אותה.
הגיבור הוא DT Jesus, סוחר סמים מהלואר איסט סייד של ניו יורק, מוזיקה היא אהבתו האמיתית. הוא מתחיל לנגן בברים, מתגלה, הופך לכוכב, ואז ההתמכרות מפרקת את הקריירה שלו ומחזירה אותו לרחוב. מפגש עם גיטריסט בלוז מזדקן מבהיר לו לאן הוא עלול להגיע. בעזרת חברו ומנהל ההופעות שלו Tex הוא נגמל ומתחיל לחזור לבמה, עד שסוחר הסמים Sammy מגיע לגבות חוב ישן. העימות מסתיים ברצח של Tex, ו-DT נשאר עם אשמה שאי אפשר להשתיק.
החזרה למוזיקה אינה משפרת את חייו של DT, וההחלטה להשתנות אינה מוחקת את עברו. אחרי הרצח הוא מחפש תשובה בכנסייה וברחוב, אצל אנשים שהעיר כבר למדה להתעלם מהם. בהמשך, כשהוא אוחז בידו של חסר בית גוסס כדי שלא ימות לבד, זה מאפשר לו להסתכל גם על עצמו בצורה אחרת. יש כאן סיפור של גאולה, אבל הוא מתחיל במחווה אנושית פשוטה.
שיר הפתיחה "Streets" מכניס אותנו לעולם הזה בהדרגה. קולות הילדים והאווירה הקודרת מפנים מקום לריף כבד, ולשירה של ג'ון שמחליפה איום בפגיעות, כמעט בלי שנרגיש. הרחוב הוא מקום של פיתוי ומחסה, בו זמנית. הוא מקבל את האנשים שאיבדו את דרכם, אבל גם מאפשר להם להמשיך לאבד אותה. זו פתיחה שנותנת לעיר נוכחות ממשית עוד לפני שאנחנו מכירים את גיבור הסיפור.
ואז מגיע "Jesus Saves", אחד הרגעים שבהם הלהקה מזכירה כמה כוח יש לה גם בשיר מטאל ישיר. אחרי הפתיח המדובר, הגיטרה של קריס נכנסת בתנופה וג'ון מספר את העלייה והנפילה של DT במהירות שמתאימה לסחרור הזה. הפזמון קליט להפליא, והאירוניה בשם הופכת ברורה כשמבינים שמדובר באדם שהקהל העריץ כמושיע, אבל לא הצליח להציל את עצמו. בראיון מאוחר הסביר ג'ון שהשיר עבר כמה גלגולים, ושהוא ואחיו עיבדו אותו מחדש כדי שיישמע כמו הלהקה שלהם.
בצמד "Tonight He Grins Again" ו-"Strange Reality" אנחנו כבר בתוך ההתמכרות והבדידות. הראשון נשען על פסנתר ואווירה מאיימת, כשקולו של ג'ון נשמע כאילו הוא מנהל שיחה שאין ממנה מוצא. השני מחזיר את העוקץ של הגיטרות. ההחלפה בין השניים עובדת היטב משום שהרוך לא ממש מרגיע והכבדות לא ממש משחררת. שניהם מתארים אדם שלא מצליח להתרחק מעצמו.
דווקא "A Little Too Far", עם הפסנתר וההגשה הישירה, הוא מהרגעים החזקים באלבום. אין צורך בסולו מפואר כדי להרגיש את החרטה. ג'ון שר על שנים שבהן החיים נראו כמו משחק, על גשרים שנשרפו ועל ההכרה שהגבול כבר נחצה. ההומור המריר שבאזכורים התרבותיים רק מחמיר את הכאב.
התקווה מתעוררת לרגע ב-"You're Alive", קטע קצר ונמרץ שמחזיר את הגיבור לבמה. אבל "Sammy and Tex" קוטע אותה באלימות. הקצב והגיטרות מלווים את העימות, וג'ון מחליף דמויות וגוונים כמו שחקן שמחזיק סצנה שלמה לבדו. זו אחת הדוגמאות הטובות לכך שהמילה "אופרה" בכותרת מוצדקת.
אחרי הסערה מגיע "St. Patrick's", ובו ג'ון פונה לאלוהים בשאלות שאינן נעימות. למה אדם טוב מת דווקא כשהחבר שלו מנסה לתקן את חייו? מי לוקח אחריות על הכאב? הפסנתר והעיבוד מאפשרים לשמוע כל ספק בקולו. גם מי שלא מתחבר לממד הדתי של הסיפור יכול להבין את הכעס הזה, את הצורך שמישהו יסביר מדוע הדברים קרו כפי שקרו.
בהמשך, "Can You Hear Me Now" מעמיק את תחושת המרחק, ואילו "New York City Don't Mean Nothing" מתחיל באינטימיות אקוסטית ומתרחב לרוק מחוספס. ב-"Ghost in the Ruins" חוזרים הריפים והסולואים של קריס במלוא העוצמה. מבטו של האלבום מתרחב אל האנשים שסביב DT, אל מי שמוכרים את חלומותיהם כדי לשרוד עוד לילה. קריס מנגן כאן בדיוק ובתשוקה, ומזכיר שהבחירה בדרמה לא עלתה ללהקה בעוצמה שלה.
השיר "If I Go Away" מציב את השאלה הפשוטה והמפחידה ביותר באלבום, מה יישאר מאדם אם ייעלם. המלודיה מאפשרת לשאלה הזאת להישאר איתנו גם אחרי שהשיר נגמר. מולו ניצב "Agony and Ecstasy", שבו הפיתוי לחזור לסמים מקבל קול משלו. הכבדות כאן משרתת היטב את האיום, ואחרי כל הניסיונות להשתנות אפשר לשמוע כמה קרוב הגיבור לנפילה נוספת.
שלושת הקטעים האחרונים מוכיחים שגם אחרי מסע ארוך כל-כך, קשה לרצות שהאלבום ייגמר. "Heal My Soul", המבוסס על שיר הערש הוולשי המסורתי "Suo Gân", מכניס לסיפור תמימות שכמעט נעלמה ממנו. אחריו "Somewhere in Time" אוסף את המחשבות על זמן, החמצה וסליחה, ומוביל אל "Believe". המעבר לא מרגיש כמו הוספת בלדה רק כדי לסיים את האלבום יפה. כל מה ששמענו עד עכשיו מכין אותנו אליו.
ב-"Believe" ג'ון מתחיל קרוב מאוד לפסנתר, וכשהלהקה מצטרפת התחושה היא של אדם שמצליח סוף סוף להרים את הראש. קריס מעניק ללחן עוצמה בגיטרה, וג'ון שר באופן שמחצין את השבר בקולו. אפשר להתווכח עם הפתרון הרוחני של העלילה, אבל קשה להתווכח עם הביצוע הזה. זה שיר שמבקש לתת נחמה בלי להתעלם מהדרך שנדרשה כדי להגיע אליה, וזה ללא ספק אחד משיאי היצירה המשותפת של האחים.
צריך להודות, "Streets" דורש סבלנות. רצף הבלדות, המעברים העלילתיים והטון הרציני לא יתאימו לכל מאזין, ולפעמים הדרמה באה על חשבון הזרימה. מצד שני, מי שמצפה להמשך של אלבומי המטאל המוקדם, עלול להחמיץ את מה שהלהקה השיגה כאן. הפסנתר משנה את אופן הכתיבה, וג'ון מרחיב את ההגשה שלו הרבה מעבר לצרחה המזוהה איתו. קריס, מצדו, יודע מתי לפרוץ קדימה ומתי להשאיר את המקום לשירה.
באופן מצער, האלבום יצא בתקופה שבה הנוף המוזיקלי החל לשנות כיוון, ולכן הוא לא העניק ללהקה את הפריצה המסחרית שקיוותה לה. הקליפ של "Jesus Saves" זכה לחשיפה ב-MTV, אבל זה לא ממש עזר. "Streets" היה צריך לבנות את מעמדו לאורך זמן. בארצות הברית הוא הגיע למקום ה-31 במצעד "Heatseekers Albums" של "Billboard", המיועד לאמנים שטרם פרצו לצמרת מצעד האלבומים. זה גם היה האלבום האחרון של ההרכב הקלאסי עם ג'ון כסולן הראשי. לקראת "Edge of Thorns" הוא פינה את התפקיד ל-Zachary Stevens, תוך שהמשיך להיות שותף לכתיבה.
ב-27 בספטמבר 2013 יצאה דרך "earMUSIC" המהדורה "Streets: A Rock Opera - Narrated Version", שהחזירה את קטעי הקריינות, כללה את הגרסה המקורית של "Jesus Saves" והוסיפה את "Larry Elbows", שלא נכנס לאלבום המקורי. היא ללא ספק עוזרת להבין את החיבורים העלילתיים, ומאפשרת לשמוע עד כמה השאיפה התיאטרלית היתה חלק מהתוכנית. בהמשך מצאה הגישה הזאת בית רחב יותר אצל "Trans-Siberian Orchestra", שאף הקליטה מחדש את "Believe" לאלבום "Night Castle" מ-2009.
להאזנה: Spotify, Apple Music
תגובות