• FaceOff - עימות חזיתי

Soundgarden - Down On the Upside

זהו אלבום האולפן החמישי של "Soundgarden", אשר יצא בשנת 1996. האלבום היה האלבום האחרון של הלהקה, עד לאיחוד בשנת 2012 והוצאת האלבום "King Animal".


כנראה שהלהקה לא ממש התכוונה לכך, אבל דווקא שמו של האלבום מתאר באופן הטוב ביותר את מה שמסתתר מתחת לעטיפה. הכותרת "Down on the Upside" שנלקחה מתוך מילות השיר "Dusty", מציגה לנו להקה שהסדקים הראשונים מתחילים להתגלות בה. להקה שהולכת נגד הכיוון, שוחה נגד הזרם, מחפשת כיוונים חדשים.


בשונה מאלבומיה הקודמים של "Soundgarden", המוזיקה ב- "Down on the Upside" ניסיונית יותר, מגוונת יותר, כוללת שימוש בכלי נגינה נוספים (מנדולינות וקלידים) ויש בה הרמוניות מורכבות ומבנים שאפתניים יותר בשירים.


באופן מצער, דווקא "השחייה נגד הזרם" והכיוונים החדשים בהם בחרה הלהקה להתנסות הביאו בסופו של דבר לפירוקה. המתח בין הגיטריסט המוביל Kim Thayil לבין Chris Cornell התעצם במהלך הקלטות האלבום, בעקבות רצונו של קורנל להתרחק מהריפים האגרסיביים והכבדים שאפיינו את הלהקה.


השינוי שעברה הלהקה והמתחים הגואים בין קים לכריס השתקפו גם בכמות השירים שהביא כל אחד מחברי הלהקה לאלבום. תרומתו היחידה של טאייל לאלבום, שבו 16 רצועות, הייתה שיר אחד בלבד - "Never the Machine Forever". כנראה שלא במקרה זה גם היה השיר האחרון שהלהקה הקליטה לאלבום.


על הבעיות המתוארות "מבית" אפשר להוסיף גם צרות "מחוץ". האלבום יצא בתקופה בה הגראנג' היה בדעיכה, רוב האייקונים הגדולים של הז'אנר כבר לא היו או היו "בדרכם למטה" (קוביין וסטיילי) ואחרים הפכו פחות ופחות רלוונטיים. במקביל החלו לבצבץ הניצנים הראשונים של הפוסט-גראנג' והנו-מטאל שעתידים "למשול בכיפה" וליטול מהגראנג' את "כס המלוכה".



למרות כל הקשיים הללו וכנגד כל הסיכויים הצליחה "סאונדגרדן" להראות את כוחה ואת השפעתה המתמשכת על ז'אנר הגראנג' ולהוציא את מה שלימים יתברר כאלבום שהיה, ככל הנראה, "שירת הברבור" של עידן הגראנג'. לאלו מכם שירימו גבה כשיקראו את השורות האלה, נזכיר כי באותה שנה הוציאה "פרל ג'אם" את "No Code" ושקעה עמוק אל תוך ז'אנרים משיקים כמו גאראג'-רוק ואלטרנטיב. אפילו דייב גרוהל, שזכה לתהילה בזכות הגראנג', פסע שנה לאחר מכן עמוק אל תוך הפוסט-גראנג' עם האלבום "The Colour And The Shape".


אז מה שהפך את "Down on the Upside" בכל זאת לאלבום רלוונטי ואפקטיבי בז'אנר ההולך וגווע היה דווקא מה שהביא, בסופו של דבר, לפירוק הלהקה: התעוזה לעשות דברים בצורה שונה, האומץ להיפתח לכיוונים חדשים והשאיפה לגיוון.


השיר “Burden In My Hand” עושה שימוש מאסיבי במנדולינות. הרצועה "Zero Chance" היא מלנכוליה במיטבה אשר מראה את המורכבות של הלהקה והכיוון החדש בו היא פסעה. הקטע "Tv Cobb" משלב אלמנטים מנוגדים של פאנק וקאנטרי, וליין הגיטרה המונוטוני ברצועה "Applebite" האיטית והאפלה מתכתב עם ליין הגיטרה המפורסם של רוברט סמית' מה- "Cure" (רחמנא ליצלן), בשיר "A Forest", כשהוא מושמע במהירות איטית.


חשוב להדגיש: הוורסטיליות באלבום הזה לא מוחקת לחלוטין את הזהות של הלהקה ועדיין אפשר לשמוע פה הרבה קטעי גראנג' שורשיים וטובים. "Pretty Noose" פותח את האלבום עם צלילים כבדים, קודרים ואפלים שמוכרים לנו מיצירות קודמות של הלהקה. לרצועה "Rhinosaur", שמגיעה מייד אחריו ,יש סאונד גראנג'י קלאסי. כך גם "Never Named" ו- "Never The Machine Forever", שמזכירים במקצת את "סאונדגרדן" הישנה.



נסכם ונאמר שזה אולי לא האלבום הטוב ביותר של "Soundgarden", אבל זה עדיין אלבום גדול של להקה ענקית, הכולל רגעים בלתי נשכחים.Pretty Noose", “Burden In My Hand”, "Blow Up The Outside World”, “Dusty ואחרים ימשיכו להדהד, בקולו האדיר של Chris Cornell, בתולדות הרוק לנצח.


להאזנה לאלבום ב- Spotify, Apple Music


אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט


עריכה לשונית: אורי ענבי/Ori Anabi

 נהנים מהבלוג? הירשמו לקבל את הפוסט הבא ישירות למייל !!

תודה רבה על ההרשמה!