Staind - Chapter V
- FaceOff - עימות חזיתי
- לפני 5 דקות
- זמן קריאה 4 דקות
ב 9 באוגוסט 2005, "Staind" הוציאה את אלבום האולפן החמישי שלה, "Chapter V".
עד שנת 2005, "Staind" כבר הגיעה לנקודה מעניינת בהתפתחות שלה. הכבדות החונקת שאפיינה את אלבומיה המוקדמים פינתה בהדרגה מקום לגישה מלודית ומופנמת יותר ב "Break the Cycle" וב "14 Shades of Grey". האחרון לקח את הלהקה עמוק במיוחד אל תוך הנגישות של הפוסט גראנג', כשהמלודיה והכתיבה הרגשית של Aaron Lewis קיבלו עדיפות על פני אגרסיביות טהורה. "Chapter V" לא מבטל את התהליך הזה, אבל הוא בהחלט מחזיר חלק מהמשקל הפיזי שהיה חסר לעיתים באלבום שקדם לו.
ההקלטות של האלבום סימנו את הפעם הראשונה שבה הלהקה עבדה עם המפיק David Bottrill, שכבר הגיע עם רזומה שכלל עבודה עם "Tool", "King Crimson" ו Peter Gabriel. האלבום הוקלט בתקופה שלאחר סיבובי ההופעות הנרחבים של "14 Shades of Grey", עם ההרכב המוכר של הסולן וגיטריסט הקצב Aaron Lewis, הגיטריסט המוביל Mike Mushok, הבסיסט Johnny April והמתופף Jon Wysockiי. דויד היה אחראי גם על המיקס, וההפקה שלו העניקה לאלבום אופי צפוף ועוצמתי יותר מקודמו, מבלי לפגוע בבהירות המלודית שכבר הפכה לחלק מרכזי מהצליל של הלהקה. התוצאה נשמעת פחות כמו ניסיון לחזור לאגרסיביות המוקדמת של הלהקה, ויותר כמו ניסיון להחזיר גיטרות כבדות אל תוך כתיבת השירים המלוטשת שהלהקה פיתחה בשני האלבומים הקודמים.
האלבום נפתח עם "Run Away" מבהיר מיד ש "Staind" החזירה לעצמה חלק מהשרירים. עבודת הגיטרה של מושוק נושכת יותר מאשר ברוב "14 Shades of Grey", בזמן ש ג'ון ואפריל מעניקים לבתים בסיס עבה ויציב. לואיס נשאר הלואיס המוכר, פצוע, מכונס בתוך עצמו ומותש רגשית, אבל הפעם המוזיקה שסביבו פחות פסיבית. הפזמון פותח את השיר מבלי להעלים את המתח, ובכך מציג את אחת מנקודות החוזק המרכזיות של האלבום: הכבדות והמלודיה כבר לא נאבקות זו בזו על המקום.
אחריו מגיע "Right Here", הסינגל הבולט ביותר באלבום ואחד השירים המדויקים ביותר שלו מבחינת בנייה. תפקיד הגיטרה המאופק של מושוק משאיר ללואיס מספיק מרחב לשלוט בבתים, בעוד הפזמון מתרחב באופן טבעי ולא מסתפק בכך שהוא פשוט נהיה חזק יותר. לואיס מגיש את השיר באותה עייפות משכנעת שהפכה לסימן ההיכר שלו, אבל הפעם יש בביצוע יותר איפוק מאשר בחלק מהחומרים המוקדמים. במקום להתפוצץ, הוא נשמע כמו אדם שמנסה נואשות להחזיק מערכת יחסים שמתפרקת מולו. דווקא האיפוק הזה מעניק לשיר את הכוח שלו.
השיר "Paper Jesus" מספק את משקל הנגד הדרוש. הוא אפל יותר, כבד יותר ומחוספס משמעותית, כשהכול נשען על אחד הריפים החזקים ביותר של מושוק באלבום. הגיטרות חורקות במקום לנצנץ, לואיס דוחף את הקול שלו חזק יותר, והמבנה חוזר שוב ושוב אל המתח במקום למהר אל פורקן שמותאם לרדיו. כאן "Chapter V" מתקרב יותר מכל נקודה אחרת לחיבור בין "Staind" המלודית של תחילת שנות האלפיים לבין העוינות שעדיין מסתתרת בתוך החומרים המוקדמים שלה.
הניגוד הזה הופך לאחד המאפיינים המרכזיים של האלבום. "Schizophrenic Conversations" חוזר פנימה, עם קטעים שקטים יותר שיוצרים תחושה קלסטרופובית לפני שהלהקה נפתחת סביב לואיס. שם השיר מתאר היטב את אופי הכתיבה שלו. השירים האלה מרגישים לעיתים פחות כמו הצהרות ויותר כמו ויכוחים שמתרחשים בתוך הראש של אדם אחד. לואיס נע שוב ושוב בין האשמה, אשמה עצמית, תלות והתבוננות פנימית, והדינמיקה של הלהקה בין שקט לעוצמה משקפת את התנודות האלה.
השיר "Falling" ישיר יותר. מושוק בונה את השיר על בסיס גיטרות שרירי, בזמן שג'ון דוחף אותו קדימה בקצב נוקשה שמאפשר לפזמון לנחות בעוצמה גדולה יותר. לואיס נשמע נסער יותר ככל שהשיר מתקדם, והעיבוד יודע מתי לתת לתסכול הזה מרחב במקום לכסות כל חלל בדיסטורשן. זה שיר נגיש, ללא ספק, אבל נשארת בו מספיק מחוספסות כדי שהליטוש לא יהפוך אותו לחסר שיניים.
האלבום נע אל אזורים אפלים יותר עם "Cross to Bear" ו "Devil". הראשון קצר יחסית ומתעמת, כשהריף מעניק ללואיס משטח קשה יותר שעליו הוא יכול להניח את השירה, בעוד "Devil" מותח את המתח (אהבתם?) לאורך זמן רב יותר. באורך של כחמש דקות הוא השיר הארוך ביותר במהדורה הסטנדרטית, והמרחב הנוסף משמעותי. במקום לרדוף מיד אחרי הוק, הלהקה מאפשרת לאווירה ולחזרתיות לעשות את העבודה.
עם זאת, לגישה הזאת יש גם מגבלה. בשלב הזה בקריירה של הלהקה, אוצר המילים הרגשי של לואיס כבר מוכר מאוד. אשמה, טינה, בידוד ומערכות יחסים פגועות נשארים הטריטוריה הטבעית שלו, וכשהעיבודים המוזיקליים הופכים מאופקים מדי, ההבדלים בין השירים מתחילים להצטמצם. "Chapter V" נמצא בשיאו כאשר שפת הגיטרה של מושוק או ההתקפה הקצבית של ג'ון יוצרות חיכוך סביב השירה, במקום להסתפק בליווי שלה.
השיר "Everything Changes" מדגים מדוע הצד הרך יותר של הלהקה עדיין יכול לעבוד היטב. השיר אינו זקוק לעיבוד מורכב במיוחד, משום שהכוח שלו נמצא בתהליך ההסלמה. לואיס מתחיל מנקודה של חרטה, והלהקה מגבירה בהדרגה את הלחץ הרגשי סביבו. הפזמון רחב מבלי להפוך לסנטימנטלי מדי, וזה הופך אותו לאחת הדוגמאות המוצלחות ביותר באלבום לאינסטינקטים של הלהקה בכתיבת פוסט גראנג' מלודי ונגיש.
ב "King of All Excuses" המרירות חוזרת לקדמת הבמה. לשיר יש גישה חדה יותר, והוא מרוויח מהניגוד בין ההגשה הקולית של לואיס לבין התקפת הגיטרות הכבדה יותר. הוא גם מזכיר ש "Staind" משכנעת יותר כאשר המלנכוליה שלה מכילה התנגדות. כניעה מוחלטת עלולה לשטח את המוזיקה שלה. הכעס מעניק לה צורה.
השיר הסוגר, "Reply", בוחר דווקא בהתבוננות פנימית. במקום לסיים עם ההצהרה הכבדה ביותר של הלהקה, "Staind" מושכת את האלבום בחזרה אל מקום אינטימי יותר. הבחירה הזאת עובדת משום שהאלבום מבלה חלק גדול מזמן הריצה שלו בניסיון לאזן בין שתי הזהויות של הלהקה: ההרכב הכבד שצמח מסצנת המטאל האלטרנטיבי של סוף שנות התשעים, ולהקת הרוק המלודית והמצליחה מאוד שאליה היא הפכה.
האיזון הזה הוא בסופו של דבר מה שמבדיל את "Chapter V" מ "14 Shades of Grey". הוא לא מוותר על כתיבת השירים הנגישה שהביאה את הלהקה לקהל גדול בהרבה, וגם לא מעמיד פנים שהלהקה יכולה פשוט לחזור אל האגרסיביות של שנותיה הראשונות. במקום זאת, הוא מחבר בין שני הצדדים בצורה יעילה יותר. מושוק נוכח יותר, חטיבת הקצב נושאת משקל גדול יותר, ולואיס מקבל מספיק מרחב כדי להישאר המרכז הרגשי של האלבום מבלי שכל עיבוד יהפוך רק לכלי שמשרת את הקול שלו.
להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות