Strawbs - Bursting at the Seams

 כתב: Moti Kupfer

תאריך הוצאה - 26.01.1973

אחד הסגנונות הכל-כך פשוטים מחד, וכאלה שבאצטלתם פרחו מוזיקאים וניגונים כה מוכשרים מאידך הוא הפולק רוק, סגנון מוזיקלי המשלב כתיבה מלודית ישירה ופשוטה עם מקצבים בסיסיים של מוזיקת רוקנרול.

בתחילת הסיקסטיז התפתח הפולק רוק בארה"ב עם "הבירדס", בוב דילן, ג'ניס איאן, ג'וני מיטשל ועוד.

בשלהי הסיקסטיז התפתח גם הפולק רוק בבריטניה, סגנון ששילב בין הפולק הבריטי העתיק לבין הרוק, ובשונה מההרמוניות של הגיטרות אצל האמריקאים, נטה אחיו הבריטי לעיבוד עשיר של כלי נגינה אקוסטיים, שקצת הזכיר לפרקים את הרוק המתקדם.

בין האומנים הראשונים שיצרו פולק רוק בריטי נמנו להקות "פנטנגל", "סטילאי ספאן", ו"פירפורט קונבנשן" בהובלת הזמרת הלונדונית סנדי דני.

יוצאי דופן בשנים הללו היתה להקת "הסטרובס" ("Strawbs") שאת שיריה שר זמר ולא זמרת, ואלבומם החמישי "Bursting at the Seams" יצא ב- 26.1.1973.

"הסטרובס" הוקמו בשנת 1964 בשם "Strawberry Hill Boys" משום שחבריה המייסדים (דייב קאזינס, טוני הופר, ארת'ור פיליפס, ג'ון ברי) היו סטודנטים במכללת סיינט מארי, מכללה להכשרת מורים ב- "Strwaberry Hill" לונדון.

בימיהם הראשונים ניגנו בלוגראס (שילוב של מוזיקת מהגרים מהאי הבריטי עם ג'אז, ובלוז)

בהמשך התחלפו חברי ההרכב בתדירות גבוהה, ואפילו סנדי דני, וריק וייקמן המזוהה עם "Yes" היו חברי "הסטרובס" לפרק זמן קצר, ובכל זאת כל הרכב רציני חייב עוגן אחד לפחות, כזה היה דייב קאזינס, אחד ממקימי ההרכב ששרד את השינויים הרבים במהלך שנותיה הרבות של הלהקה.

מתחילת הדרך והבלוגראס המוזיקה של "הסטרובס" התפתחה לכיוון הפרוג פולק, והפולק רוק, וכמובן החיבור המתבקש הפרוג רוק.

לאחר אלבום הופעה חיה, ואלבום אולפן שלישי מיצה ריק וייקמן את השותפות ב"סטרובס" במה שהוא כינה "חילוקי דעות אומנותיים" ובמקומו הגיע Derek 'Blue' Weaver חבר להקת הרוק הוולשית "Amen Corner". וויבר ניגן בקלידים ובמלוטרון, כבר באלבום הרביעי של "הסטרובס" "Grave New World", שהפך לאלבום שמרחיק את "הסטרובס" צעד אחרי צעד מהפולק לכיוונו של הרוק.

צעד נוסף לכיוון הרוק היה האלבום החמישי של ההרכב "Bursting at the Seams", בו הגיטריסט דייב למברט מצטרף במקומו של טוני הופר, ממקימי הלהקה. למברט הביא איתו את הגיטרה החשמלית, אבל אם נדמה לכם שלמברט בא לתת בראש, לא, לא, זה עדיין הלהקה והמילים של Dave Cousins, למרות שעדיין יש מקום לכתיבתם של וויבר, פורד, והאדסון באלבום.

הסינגל שקידם את האלבום וכוון להצלחה במצעדים היה דווקא "Lay Down", אבל יהיה זה הסינגל השני "Part of the Union" שיעשה זאת ובגדול, בזכות הליין "You don't get me, i'm part of the union, til the day i die", סינגל שהפך בהמשך להמנון הפועלים באשר הם ברחבי העולם. מדובר בשני הסינגלים המצליחים של הלהקה.

האלבום נפתח עם "Flying" בפריטה נפלאה על הגיטרה החשמלית וממשיך עם שילוב של באנג'ו, מלוטרון והרמוניות קוליות, שנותנות למאזין לעוף על כנפי הדמיון ממש מהפתיחה.

"התעופה" נמשכת עם "Lady Fuschia" העממי והמופתי שכתבו ריצ'רד הדסון והבסיסט ג'ון פורד, ומיד אחר כך נוחתים בסערה ל- "Stormy Down" עם קולו הרועד של קאזינס שמדמה את הסערה.

אחרי "The River" שהינו סוג של אינטרו מגיעה היצירה המרשימה ואולי הכי אפלה באלבום "Down By The Sea" שמתחיל עם ריף גיטרה שכל-כך מתאים ללהקות רוק מהמיד אייטיז. המוזיקה אפלה, אבל המילים עוד יותר כאשר השיר מספר על רוח צפונית עצומה אשר קורעת בניין שלם, ומיד לאחריו תיאור של סערה ומערבולת בים וסירות ההצלה ששוקעות.

ואחרי אפלה שכזאת מגיע השיר הזה שכל פעם מזכיר לי את לימודי האנגלית מהטלויזיה החינוכית עם סוזי וג'רי "Soup For Lunch" - שיר במצב רוח די עליז למרות שהמילים די עומדות על שלהן, המנון כבר אמרנו?

האלבום מסתיים עם "Thank You" לצלילי פסנתר וקול מקהלת הילדים ומשמש כסיום מהורהר לאלבום עם מילים שמבטאות הכרת תודה על הדברים הפשוטים של החיים.

להאזנה: Spotify, Apple Music

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל

אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר!!