top of page

The Afghan Whigs - Gentlemen

המחצית הראשונה של שנות ה-90 הביאה לנו כל כך הרבה אלבומי מופת, במיוחד מסצנת הגראנג' והרוק האלטרנטיבי. לעניות דעתנו, אלבום אחד מהתקופה המדהימה הזאת נותר כיצירת מופת רבת עוצמה, אך לא מספיק מוערכת באופן פשוט טראגי: אנחנו מדברים על "Gentlemen" של "The Afghan Whigs" שיצא ב-5 באוקטובר 1993.


ה"מגנום אופוס" המדהים הזה, שכתב Greg Dulli במהלך סיבוב ההופעות לאלבום "Congregation" משנת 1992, הוא לא רק אלבום; זה מסע רדוף רוחות במסדרונות האפלים של מערכת יחסים עכורה. Greg Dulli, הסולן האניגמטי של "The Afghan Whigs", שאב את ההשראה לאלבום הקונספט הזה מהסרט "One from the Heart" של פרנסיס פורד קופולה משנת 1982, ובמיוחד מהדמות הראשית, אדם שבור ופגום שנאבק עם הטבע שלו. דאלי ביקש לחצות באלבום הזה את המעמקים העכורים של הנפש הגברית, תוך שהוא חוקר כאן, באומץ רב, תהומות אפלים אשר חלקנו הגדול יעדיף לא להתמודד איתם.


כיוצר סרטים חובב בצעירותו, הדחף היצירתי של דאלי מצא כאן ביטוי בנרטיב שמלווה את האלבום. סיפור הקונספט של האלבום שואב מסרטו של קופולה, ומשקף את הקונפליקט הפנימי של הדמות הראשית. המטרה של דאלי נועדה לצלול לתהום ולקלף שכבות של מורכבות רגשית אחת אחר השניה, ככל שאנחנו מתקדמים בין רצועה לרצועה באלבום.


מבחינה מוזיקלית, "Gentlemen" הוא סוג של התגלות ייחודית וחד-פעמית. הוא משלב אלטרנטיב, גראנג', פוסט פאנק והארד רוק ומושך גם השפעות מ-R&B ומוזיקת נשמה. לאחר שהתמודד בעבר עם הקלאסיקות של Motown במיני אלבום "Uptown Avondale", דאלי מציג ב- "Gentlemen" גישה רכה יותר על ידי שימוש בסולמות מינוריים ובמקצב איטי מכוון. אפילו "Astral Weeks" המכונן של Van Morrison משמש כאן כאבן בוחן עבור דאלי, ומספק השראה לשזירת מוטיבים מלודיים חוזרים ודימויים ליריים לאורך כל האלבום. לאורך כל האלבום אפשר להרגיש איך הלחנים שברובם מלודיים ורכים יוצרים קונטרסט עצום למילים הנושכות וצורבות לב. הדיסוננס הזה בין המילים למוזיקה מעלה מיד את השאלה: כמה עמוק אפשר לצלול לתהום הרגש האנושי? תשאלו אד דאלי...


האלבום יוצא לדרך עם "If I Were Going" בטון מפחיד ומלנכולי. עבודת הגיטרה המהפנטת והשירה מלאת הנשמה של גרג דאלי מכינים את הבמה לרכבת ההרים הרגשית שתבוא לאחר מכן. המילים המרגשות, מעוררות תחושת עצב והשתקפות עצמית.


שיר הנושא "Gentlemen" שיצא כסינגל ראשון מהאלבום, פורץ פנימה באנרגיה תזזיתית. חקירה בלתי פוסקת של תאווה ותשוקה, המונעת על ידי הקצב הדינמי של השיר. השירה של דאלי נאנקת, שורטת, צורבת.


מיד אחרי מגיע "Be Sweet" - רצועה בולטת באלבום שמאזנת בין תוקפנות לפגיעות. ריפי הגיטרה המשוננים וההגשה הקולית של דאלי יוצרים שילוב מושלם. המילים נעות בין תחנונים לכעס, לפעמים אפילו לוידוי כשדולי שר:

"Ladies, let me tell you about myself,

I got a dick for a brain,

And my brain is gonna sell my ass to you..."


ואז מגיע ה"להיט" "Debonair" שהיה הסינגל השני שיצא מהאלבום. השיר הזה מבטא את היכולת של דאלי ושל "The Afghan Whigs" למזג רוק אלטרנטיבי עם השפעות של מוזיקת נשמה. הנגינה סוחפת, אך גם אפלה ומחניקה. השיר של דאלי משדרת כאב אבל גם ביטחון. הלחן ועבודת הגיטרה פשוט מדבקים. הם ינעצו בכם שניים וישאירו אתכם עם רושם מהדהד ומתמשך.


הקטע "When We Two Parted" היא בלדה נוקבת שמציגה את התעוזה הלירית של דאלי. העיבוד המופשט מאפשר למשקל הרגשי של המילים לתפוס את מרכז הבמה. זוהי השתקפות קורעת בטן על שברון לב וחרטה.


אחריה מגיע "Fountain and Fairfax" שמשמש כנקודת האמצע של האלבום. הוא לוקח תפנית קצת יותר מאופקת, אבל עדיין העוצמה הבוערת מהלחן ומהמילים נותרת מוחשית. המקצב הג'אנגלי והסיפור של דאלי הופכים את הרצועה הזאת לקו פרשת הדרכים של האלבום.


ואז מגיע "What Jail Is Like", שיר על רומן, על אהבה מטורפת ומעוותת. זה היה השיר הראשון שדולי כתב לאלבום. שיר שמזקק את הנרטיב של האלבום, ובוחן את המורכבות של תשוקה וכאב. יש כאן שילוב של גיטרות מנסרות ופסנתרים עדינים שממחישים את הדיסוננס התמידי שיש באלבום הזה בין מילים למוזיקה.


הקטע הבא "My Curse" מציג את תתי הגוונים האפלים יותר של האלבום. המוזיקה מהורהרת ואינטנסיבית. המילים מציירות תמונה של מערכת יחסים סוערת. השיר הזה כל-כך אינטנסיבי עד כי גרג דאלי מחליט לא לשיר אותו. הוא ביקש מידידתו Marcy Mays מלהקת "Scrawl" לשיר אותו, יש אומרים, בגלל שהשיר הזה היה קרוב מדי לבית ולנפש של דאלי.


לקטע "Now You Know" יש מקצב מיד-פייס ועיבוד מוזיקלי מאופק יותר. הרצועה הזאת מציעה לנו רגע של הכרה והפנמה. השירה של דאלי מיוסרת ומשקפת את הלקחים שנלמדו מכאב הלב האדיר שהוא חווה.


הקטע "I Keep Coming Back" הוא שיר הקאבר היחיד באלבום. זמר הנשמה Tyrone Davis הקליט את השיר במקור בשנת 1970. גרג דאלי הקשיב לבלדה האיטית הזאת כמעט כל ערב לפני שהלך לישון בתחילת שנות ה-90, והחליט להכניס אותה לאלבום. הוא הציג את השיר לחבריו ללהקה ברגע האחרון במהלך הקלטות. כולם החליפו בהקלטה כלי נגינה וניגנו על כלי אחר. זוהי עדות רבת עוצמה לטבע המחזורי של אהבה ותשוקה. המוזיקה מהפנטת ומותירה את המאזין עם תחושת מתח בלתי פתורה. דאלי התייחס לזה באחד הראיונות שלו, ואמר: "זה נראה כמו דרך טובה לסיים את זה... ואז הפכנו את זה לקטע אינסטרומנטלי מוזר בסוף, מה שנתן לו את הסיום הקולנועי".


אלבום המופת הזה מסתיים עם אותו קטע אינסטרומנטלי מדובר "Brother Woodrow/Closing Prayer" אשר מתנגן ברקע, ממש כמו כתוביות הסיום של סרט קולנוע.


בראיה רטרוספקטיבית, "Gentlemen" הוא יותר מאלבום; זו אבן בוחן תרבותית. הוא נכלל ברשימת "1001 אלבומים שאתה חייב לשמוע לפני שאתה מת". המגזין "Treble", שזיהה את השפעתו, מיקם אותו במקום ה-22 ברשימת 30 אלבומי הגראנג' הטובים ביותר. מגזין "Spin" דירג אותו במקום ה-141 ברשימת "300 האלבומים הטובים ביותר ב-30 השנים האחרונות (1985-2014)". לא לחינם האלבום הזה נחשב בעיני המבקרים לאלבום הגדול ביותר של "The Afghan Whigs", ובין אלבומי הפרידה הטובים ביותר בכל הזמנים.


זו יצירת מופת של רוק אלטרנטיבי, אלבום שצולל ללא חשש אל המורכבות של מערכות יחסים אנושיות. מילות השירים של גרג דאלי הן השתקפות גולמית וחסרת גינונים של תשוקה, כאב וגעגוע. המוזיקה, מרתקת לא פחות. היא משמשת כתפאורה מושלמת, ויוצרת מסע רגשי שמהדהד הרבה אחרי שהתו האחרון של האלבום הזה נמוג.


אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט

Comments


 נהנים מהבלוג? הירשמו לקבל את הפוסט הבא ישירות למייל !!

תודה רבה על ההרשמה!

bottom of page