ב- 18 ליולי 1969 שחררה "The Doors" את אלבום האולפן הרביעי שלה "The Soft Parade".
שנת 1969 היתה שנה קשה ולא פשוטה עבור "הדלתות" והאלבום הזה רק הוסיף לבעיות מבית ומחוץ שאיתם נאלצה הלהקה להתמודד.
הכל החל בחודש מרץ במהלך הופעת הלהקה במיאמי, פלורידה. הזמר Jim Morrison נחשד שחשף את איבר מינו במופבי במהלך ההופעה. הוא נעצר והועמד למשפט, הוצא נגדו צו מאסר והלהקה נאלצה לשלם כספים רבים במהלך ניהול המשפט ובעקבותיו. התקרית הזאת הייתה הסנונית הראשונה שבישרה את תחילת ההתפוררות הלהקה. כתוצאה מכך, יזמים גדולים רבים החלו לבטל הופעות ויש אומרים שבשל כך היא אף לא הוזמנה לפסטיבל Woodstock המיתולוגי שנערך בקיץ של אותה שנה. הלהקה המטאורית שהיתה מורגלת למופעי סולד אאוט רצופים, מצאה את עצמה פתאום מתקשה להשיג הופעות.
בנוסף, הסינגל "Touch Me" ששוחרר מספר חודשים לפני התקרית המיותרת קיבל פתאום משמעות שונה לגמרי ותחנות הרדיו בארה"ב נמנעו מלהשמיע אותו.
בתוך כל ההמולה והבעיות "מחוץ", הקליטה הלהקה אלבומה הרביעי "The Soft Parade", אז החלו גם הבעיות "מבית" לצוץ.
(Photo: The Doors on Instagram)
בעיית האלכוהול של Jim Morrison הלכה והחריפה וזה הדגיש עוד יותר את הצדדים השליליים שבאישיותו. הוא מיעט להגיע לאולפן והתייצב להקלטות רק שממש היה חייב. הוא החל לדבר באותה תקופה על קריירת סולו והדבר רק העכיר עוד יותר את האווירה שהייתה מתוחה מלכתחילה. בזמן שמוריסון נאבק בשימוש באלכוהול ובהתנהגות לא יציבה, הגיטריסט Robby Krieger נאלץ להתבלט יותר וכתב מחצית מהחומר לאלבום, כולל כל ארבעת הסינגלים ששוחררו מתוכו.
ואם בכך לא די, הרי שהפיצוץ הגיע כבר בהקלטת השיר שפותח את האלבום "Tell All the People" אותו כתב הגיטריסט Robby Krieger. השיר כלל את המילים: "Can't you see me growing, get your guns, The time has come To follow me down". מוריסון חשב שהמילים מעודדות אלימות והוא לא הסכים לשיר אותם. כשקרייגר התעקש מוריסון הסכים לשיר את המילים אבל דרש שהקרדיט לכתיבת השיר יירשם רק על שם Robby Krieger, במטרה להתנער מהן. הדבר הזה הוביל לכך שהאלבום הזה היה הראשון בתולדות הלהקה, בו ניתן קרדיט ליוצר כל שיר בנפרד.
עכשיו תוסיפו לכל הקלחת הבוערת הזאת את העובדה שהמפיק Paul Rothchild דחף את הלהקה להשתמש בכלי נשיפה ומיתר ובכך הביא לשינוי צליל וסגנון, כפי שניתן לשמוע כבר מהתו הראשון של האלבום, והרי לכם סיבה נוספת לכך שהאלבום הזה הפך לשנוי במחלוקת ועורר ביקורות קשות.
ועם כל זאת, ואולי דווקא בשל כך, אנחנו מוצאים שזה אחד מהאלבומים המרתקים של הלהקה. כשמסירים את כל הערפל וההמולה סביבו, ניתן למצוא אלבום מגוון, ייחודי ומעניין של להקה אדירה שעמדה באותה שנה בצומת דרכים מוזיקלי, ואין בכך בהכרח דבר רע.
האלבום כולל את הלהיט הגדול “Touch Me” ששמו המקורי היה "Hit Me" אותו נכתב Robby Krieger, ככל הנראה בעקבות המריבות שהיו לו עם חברתו דאז. גירסה אחרת מספרת שהשיר נכתב בכלל על משחק "בלאק ג'ק" כפי שמרמזת השורה “c’mon hit me babe, I am not afraid”. כך או כך, אין מחלוקת ש- Jim Morrison היה זה שהתעקש לשנות את שם השיר ל- “Touch Me”. מעניין לציין שסולו הסקסופון המדהים באאוטרו לשיר מנוגן על-יד Curtis Amy שמעבר להיותו אומן בזכות עצמו, היה גם נגן סשנים שניגן בין היתר עם אומנים כמו Marvin Gaye, Smokey Robinson ו- Carole King באלבומה המצוין "Tapestry" משנת 1971.
הקטע "Shaman's Blues" שנכתב על-ידי מוריסון פשוט מהפנט. הוא מכניס את המאזין לסוג של טראנס לקצב התיפוף המוזר של דנזמור, ממש כמו ב"שמאניזם". השיר כולל ביצוע ווקאלי מעולה של מוריסון וריף גיטרה מיילל לכל אורכו. מעניין שליין הבס בשיר מזכיר מאוד את זה של רוג'ר ווטרס בשיר "Money" של פינק פלויד.
השירים "Do It" ו- "Wild Child" הינם הקרובים ביותר מבין כל שירי האלבום לסגנון השורשי של "הדלתות". "Wild Child" כוללת ריף רוק בלוז סוחף ובהמשך עבודת סלייד ראויה לציון של קרייגר. גם התיפוף של דזמונד כאן מדהים. המילים הפילוסופיות של מוריסון עוררו תהיות במשך שנים. המשמעות המדויקת של מילים לא ברורה עד היום, אבל הניחושים לגבי גיבור השיר נעו מישו ועד למוריסון עצמו.
השיר "Runnin' Blue" נכתב כמחווה ל- Otis Redding שהלך לעולמו בשנת 1967 והוא בן 26 בלבד. השיר שנפתח בסוג של א-קאפלה בה מוריסון שר את המילים:
"Poor Otis, dead and gone
Left me here to sing his song
Pretty little girl with the red dress on
Poor Otis, dead and gone"
מעבר לכלי הנשיפה הדומיננטיים השיר כולל כלים נוספים כמו מנדולינה עליה מנגן Jesse McReynolds וכינור עליו מנגן Jimmy Buchanan, שניהם נועדו להעצים את סגנון הקאנטרי בפזמונים. זה השיר היחידי של ה"דלתות" בו Robby Krieger חולק שירה מובילה עם מוריסון.
העיבוד לכלי המיתר והנשיפה של Paul Harris בקטע "Wishful Sinful" פשוט יוצא מגדר הרגיל ומעצים את יופיו של השיר. בליל של כינורות, חלילים, קרן אנגלית ועוד שמשתלבים היטב עם הפריטה המהפנטת של רובי קרייגר וקולו המלנכולי של מוריסון, כולם מתיישבים על חטיבת הקצב של נגן בס הסשנים Harvey Brooks ושל Densmore.
האלבום מסתיים בעוצמה עם יצירת הנושא "The Soft Parade" שאורכה עולה על 8 דקות ואשר נפתחת בקטע הדיבור (צעקות) המפורסם של מוריסון, אשר קיבץ את המילים מתוך חלקי שירים שכתב בתקופות שונות שיר "מסע" מדהים שמתייחס לאנשים שהוא פגש בדרך. קטע מוטרף ואדיר שכולל שילוב של מספר סגנונות מוזיקליים רוק, בלוז, בארוק, סול ואפילו מוזיקת ילדים.
להאזנה: Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט